התובע הגיש כאמור תביעה כנגד הנתבע עוד בשנת 83', ערך שורה של ביקורות ופניות בע"פ ובכתב לנתבע בדרישה לפינוי המקרקעין, בנוסף לכתב אישום שהוגש כנגדו בבית משפט לעניינים מקומיים (ת"פ 1332/04).
מנגד טען התובע, כי ההחלטה הדוחה את התביעות לא היתה החלטה לגופו של עניין וככזו, אינה יוצרת מעשה בית דין, מה גם שמדובר בתביעת פינוי בשל הסגת גבול, שהינה עוולה מתמשכת ומתחדשת ולפיכך, ניתן להגישה מחדש.
הנתבע טען כי אביו השתמש במקרקעין כבר בראשית שנות החמישים, עם תחילת השכירות בדירה, בידיעת התובע, אשר שתק ולא פעל לפינויו מהמקרקעין.
...
משקבעתי כי הנתבע מחזיק במקרקעין שלא כדין, לא מכח חוק הגנת הדייר ולא מכח כל דין, וכן אינו "בר רשות", שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.
אני מורה, אפוא, לנתבע או מי מטעמו לפנות את המקרקעין הנדונים על המבנים שעליהם, ולמסור את החזקה לתובע, וזאת תוך 90 יום מהיום.
אשר להוצאות המשפט, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
