התנאים שנקבעו הן ביחס לליקוי בשמיעה והן ביחס לטינטון הם אלה:
(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן היתקיימו כל אלה:
(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק);
(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;
(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:
(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);
(ב) היום שבו, לדעת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.
...
נציין כי לאור ספקות מסויימים לעניין האותנטיות של צילומים אלה, ובעיקר בכל הנוגע למועד שבו צולמו (ראו חקירת התובע בדיון המשלים מיום 5.7.23) ובפרט לאור כך שהעובד שצילם לכאורה את אותן תמונות סירב לפי טענת התובע לבוא להעיד (עמ' 21 ש' 14) איננו מוצאים לקבוע ממצאים עובדתיים לעניין גובה הרעש אליו נחשף התובע על בסיס שלטים אלה, אך מצאנו בעצם קיומם – שכאמור ביחס אליהם העיד גם מנהל העבודה ירון – משום תמיכה בעצם כך שמדובר היה בעבודה בחשיפה לרעש גבוה;
חמישית מצאנו כנכונה את טענת התובע לפיה בעניינו קמה החזקה בדבר חשיפה לרעש מזיק של עובד העובד עם פטישים פנאומטיים ומכשירי אוויר דחוס, וזאת לפי סעיפים 7, 8 ו-10 לתוספת הראשונה לתקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד-1984, ונציין בהקשר זה כי אף שהתובע העלה טענה זו בסיכומיו, נמנע הנתבע מלהשיב לטענה ולטעון כי מסיבה זו או אחרת החזקה אינה חלה, שתיקה האומרת דרשני.
משמעות החזקה, כך להבנתנו, הינה כי משעה שהוכיח את עצם העבודה עם מכשירים מסוג זה, הנטל היה על הנתבע להוכיח כי התובע לא נחשף לרעש מזיק, ולא מצאנו כי הנתבע עמד בנטל זה, ובכלל זה לא עלה בידו להשיג ולהגיש את בדיקות ניטור השמיעה שבוצעו באופן תדיר במקום עבודת התובע;
ולבסוף מצאנו לתחום את היקף חשיפתו של התובע לרעש עד לשנת 2010, ולא עד לשנת 2016, שכן על פי עדותו הוא (סעיף 7 לתצהירו) החל משנת 2010 הוא עבד בתפקיד אחר לחלוטין, כבוחן במוסכים אזרחיים שעובדים עם הצבא ומקבלים כלי רכב לטיפול.
בקשר לחשיפה לרעש בתקופה זו, התובע פירט מאד בתצהירו, לא הביא כל עדות תומכת (שכן עדות מיכאל התייחס לסדנא בצריפין ולא לתקופת עבודת התובע כבוחן), ולדעתנו סביר והגיוני שבתקופה זו היתה מידת החשיפה של התובע לרעש פחותה – הן מאחר שתפקיד הבוחן שונה וסביר ש"מרוחק" יותר מרעש המכונות מתפקיד המכונאי וגם האחראי על מכונאים, הן מאחר שמדובר בתקופה מאוחרת יותר שבה סביר להניח שאמצעי הבטיחות ובקרת הרעש השתפרו, והן מאחר שלא נמסרו כל נתונים על מספר השעות שבהם נחשף התובע לרעש בתפקידו זה.
מועד הגשת התביעה
לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה בשל התיישנותה.
כך, או כך או כך, המסקנה הינה שאין במועד הגשת התביעה כדי להביא לדחייתה.
סוף דבר
עלה בידי התובע להוכיח תשתית עובדתית לצורך מינוי מומחה להמשך בירור תביעתו להכרה בירידה בשמיעה ובטנטון ככאלה שנגרמו עקב חשיפה לרעש.
