תביעת פגיעה בשם הטוב נגד הערוץ הראשון בגין שידור תוכנית פוגענית

הפירסום בפתח תוכנית הטלויזיה "שער השבת", המסקרת את המשחקים הנערכים מדי שבת ואשר שודרה בערוץ הספורט במוצאי שבת 5.2.12 (להלן – התוכנית), נימסר כי בהמשך התוכנית יפרסם שרף, במסגרת הפינה "נו באמת", "סיפור יפה על ספיר, על הבעלים של ראשון-לציון". מגיש התוכנית אף הוסיף: "חכו והמתינו לתובנות של שלמה על רביב ספיר". בהגיע תור הפינה נאמרו על-ידי שרף הדברים הבאים: "רביב ספיר קנה צעצוע לבן שלו;

טענת התובעים לגירסת התובעים, האמירות השקריות שהופיעו בכתבה ואשר מהוות את הפירסום הפוגעני הן אלו: התובע 1 רכש את קבוצת הכדורגל הפועל ראשון לציון כ"צעצוע" עבור בנו על מנת שיוכל לשחק בה; מאמן הקבוצה בתקופה הרלוואנטית, ניסן יחזקאל (להלן – ניסן) לא שיתף במשחקים את גל; אישתו של רביב הייתה נוהגת לקלל מהיציע במקרים בהם ניסן לא שיתף את גל במשחקים; רביב רצה לפטר את ניסן שלושה חודשים קודם לכן, אך לא עשה כן מהחשש פן יאמרו שהסיבה לכך היא אי שתופו של גל במשחקים; רביב גם היה הבעלים של קבוצת הכדורגל הפועל איזור ועזב את הקבוצה; כי גל לא שובץ למשחקים; רביב קנה גם את מחלקת הנוער של הכוח רמת גן אך גם אותה עזב מכיוון שגל לא שיחק; מאמן נוסף (גילרוביץ') רצה להביא בלמים חדשים לקבוצה אך רביב לא הסכים לכך מהחשש שהדבר יפגע בבנו; וכי מאמנים נוספים פוטרו על רקע אי שתוף גל במשחקי הקבוצה.

לעניין שיעור הפצוי– נטען כי לכל היותר המדובר בפירסום אחד ויחיד, ועל כן לא היה מקום להכפיל את סכם הפצוי במספר השידורים החוזרים של התוכנית ובכך להגיע באמצעות "ניפוח מלאכותי" לסכום הנתבע בתביעה, שמקומה הנכון הוא בבית המשפט השלום.

על מנת להכנס לחלופה מחלופות הסעיף יש לבחון את הביטויים במסננת אובייקטיבית: "...מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפירסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפירסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" [ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617].

סוף דבר לא מצאתי בכתבה כל אמירה המהוה פירסום לשון הרע נגד גל. נושא הכתבה היה האב רביב, ומשהביקורת כלפיו היתמקדה בהתנהגות הקשורה לבנו, ממילא נכרך עניינו של זה האחרון אגב אורחא.

...

בעלי הדין הכבירו מילים על סיבת עזיבת רביב את הכוח רמת-גן, סוגיה שאינה צריכה להכרעה שכן לענייננו די בכך שאין מחלוקת כי עם עזיבתו של רביב, עזב גם גל. עדותו של ורד לא שינתה מסקנה זו. אכן האמירה בדבר היותו של רביב הבעלים של קבוצה באזור שגם בה שיחק גל הינה שגויה- אלא שאמירה זו, שהינה היחידה בכתבה שלא היה בה אמת, הינה שולית בפרסום, אף לולא נאמרה, היה ניצב רעיון הכתבה - שגל משחק בקבוצות שאביו רוכש - על רגליים איתנות.

סוף דבר לא מצאתי בכתבה כל אמירה המהווה פרסום לשון הרע נגד גל. נושא הכתבה היה האב רביב, ומשהביקורת כלפיו התמקדה בהתנהגות הקשורה לבנו, ממילא נכרך עניינו של זה האחרון אגב אורחא.

התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪.

הקרנת השיר נמשכה לעוד מספר שניות, ללא השמעת מילות השיר, וברקע לרר ציין "...תקציר הפרקים הקודמים: עורך דין ברק כהן מסייע לאוהדי ביתר ירושלים ומוציא במחאה שיר סאטירי נגד רכז מודיעין שנצמד לאוהדים בניסיון להוציא מהם מידע, בעקבות השיר הזה הוא מוזמן לחקירה בחשד להעלבת שוטר במשטרת מוריה, אפילו נעצר, אנחנו משדרים כאן את תמונות החקירה המגוחכת של עורך דין ברק כהן שם השמיעו לו את השיר ושאלו אותו אם הוא כתב אותו וכיוצא באלה. בעקבות השידור של החקירה כאן שלא אנחנו נשדר עוד פעם, גם אנחנו זומנו לחקירה ובנתיים ברק כהן מגיע כנאשם ממש לבית-המשפט ואתמול מגיעה נקודת השיא של הסיפור הזה, כאשר השוטר אלון חמדני עצמו עולה על דוכן העדים ונחקר על ידי עורך דינו של ברק כהן. גם פעילים חברתיים הגיעו למקום ועשו שמח. מיד נראה את התמונות...". בשלב זה ביקש לרר מכהן להתייחס למשפטו.

אחר כך נאמר "...למה כלב בן כלב, עד הכלב בן כלב זה היה נחמד...". אחד מהם הוסיף "...הכלב בן כלב הוא המשכו הישיר של החמדני... הוא היה חייב לסיים עם זה". לאחר מכן, צוין כי כהן "...בחר להיות מניאק...". עוד נאמר "...אני מה שמפריע לי בשיר הזה שבעיניי זה לא כל כך העלבת עובד ציבור... כלב בן כלב חמדן ליבי... מה זו השירה המטופשת הזו". ביום 25.1.15, שודרה בערוץ הראשון במהלך מהדורת "מבט", כתבה שהכין כץ בעיניין הגשת כתב האישום נגד כהן, שארכה כשתי דקות (קטע 7 בתקליטור – נספח א' לכתב התביעה).

עוד נפסק "...הערכים המתנגשים בין חופש הביטוי, לבין ההגנה על השם הטוב בהקשר לפגיעה באיש ציבור, מגינים על חופש הבעת הדיעה והביקורת בשיח הצבורי, ומחייבים איש ציבור לקבל עליו ביקורת עניינית הוגנת, גם אם היא קשה, נוקבת, ואף פוגענית" (עניין נודלמן, פסקה 37 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; על חשיבותה של ביקורת ציבורית על גופים ואנשי ציבור ראו גם: ע"א חברת החשמל, בעמוד 296).

כמו כן, נקבע כי הקלת ראש בפגיעה בשמו הטוב של איש הציבור כתוצאה מפירסום לשון הרע נגדו, עלולה שתניא אנשים ראויים למלא תפקידים צבוריים ומשרות ציבוריות (עניין אפל, בעמוד 621).

יוטעם, בתחילת שידור התוכנית נאמר כי: "...התוכנית שי ודרור הנה תוכנית סאטירית, אם מצאתם עצמכם נפגעים מהדברים הנאמרים בה, אנו מתנצלים מראש". כפי שציין התובע, מגישי התוכנית "התלוצצו" עם השמעת השיר (סעיף 26 לכתב תביעתו וסעיף 70 לסיכומיו).

...

סוף דבר התביעה נגד כהן מתקבלת באופן חלקי.

הנני מחייב את כהן לפצות את התובע, בסך של 150,000 ₪.

התביעה נגד כל הנתבעים האחרים, אמצעי התקשורת, נדחית.

כל זאת עשו הנתבעים אגב הסתמכות על האמור במכתב ההתראה, ובפרט בחוות הדעת שצורפה לו. בעקבות טענות הנתבעים, הגיש התובע התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע כנגד הנתבעים.

בנוסף, בשלושה מועדים שונים בחודש פברואר 2021 שודרה בתוכנית חדשות ערוץ 12 כתבתו של יגאל מוסקו (להלן – אולפן שישי) במסגרתה, לטענת התובע, פירסמו הנתבעים ו/או מי מטעמם פרסומים לפיהם הצנחן השמאלי בצלום הוא המנוח, ואלה מהוים לשון הרע.

עמד על כך בית המשפט ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, נו(2) 607 (להלן – פרשת אפל) עמ' 617: "המבחן בעיניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפירסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפירסום על-ידי הטוען לפגיעה בו ... ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפירסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפירסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. ... הדיעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פירסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע" חשובה ככל שתהיה הזכות לשם טוב, היא אינה מושלת לבדה בכיפה.

בע"א 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת (02.03.2011) (להלן - פרשת חוטר-ישי) נקבע כי כדי שביטוי מסוים ייחשב לשון הרע, הוא חייב לכלול ביטויים פוגעניים אשר עוברים את סף הביטוי המותר, וכי לא כל פירסום שיש בו מידה מסוימת של פגיעה, מהוה לשון הרע.

ת: מאז ומתמיד ידעתי שזה אבא שלי, אבא שלי לא היה בן אדם שמדבר תמיד הוא אמר שהוא היה שם במקרה, כולנו ידענו את זה. ש: מתי לראשונה אבא שלך סיפר לך שהוא האיש בתמונה? ת: לפני 20 שנה עשו שיחזור של התמונה ופתאום בן אדם אחר מציג עצמו שהוא האבא שלי.

בהמשך, טוענים הנתבעים כי גם דברי ב"כ התובע באתר ערוץ 7 לפיהם: "המדובר בתיק היתחזות קלסי. כרסנטי לא מתכוון לעבור על כך לסדר היום. בימים אלה מוגשת תביעה בגין הוצאת דיבה. אציין כי בשנת 2000 נערך תחקיר ע"י צהל אשר שלל טענה זו על הסף" דברים דומים נאמרו גם באתר סרוגים: "המדובר בתיק היתחזות קלסי. כרסנטי לא מתכוון לעבור על כך לסדר היום. בימים אלה מוגשת תביעה בגין הוצאת דיבה. אציין כי בשנת 2000 נערך תחקיר ע"י צהל אשר שלל טענה זו על הסף. ציון...הוא החייל שבתמונה, ולא בכדי המנוח – בעודו בחיים לא פעל להוכיח אחרת". לטענתם, גם אמירות אלה עולות לכדי לשון הרע.

...

מטעמים אלה, התביעה שכנגד נדחית.

לסיכום כעולה מהאמור לעיל, דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות.

התביעה שכנגד נדחית אף היא לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי אין בפרסומים המיוחסים לתובע משום לשון הרע כמשמעותו בחוק כנגד הנתבעים.

בכתב התביעה, טען התובע שבתוכנית "ריקלין וסג"ל" ובמהדורת החדשות של ערוץ 20, באתר האנטרנט של ערוץ 20 וברשת החברתית "פייסבוק" פורסמו פרסומים המייחסים לו אמירות גזעניות חמורות כלפי המתחרה שלו לראשות מועצת קצרין והעדה האתיופית.

הפרסומים ולשון הרע הפסיקה התוויתה את הדרך לבחינת השאלות המתעוררות בתביעות לשון הרע, וכב' הנשיא (דאז), השופט ברק פירט בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004) את שלבי הבדיקה כדלקמן:  "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ... בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות"..

סעיף 14 לחוק קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפירסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור.

כן הצהיר כי הכתבה שאליה המתייחס כתב התביעה שודרה ביום 30.7.18, במסגרת מהדורת החדשות, ששודרה תחת אחריותו מתוקף תפקידו כעורך ראשי בערוץ 20.

הפצוי: התובע העמיד את תביעתו על סך 150,000 ₪, לצורכי אגרה, ללא הוכחת נזק, כאשר טען בכתב התביעה כי פירסום לשון הרע נגדו נעשה בכוונה לפגוע בו. בסיכומי התובע, נטען שהפרסומים הנם פוגעניים במיוחד, גרמו להשפלתו של התובע, לפגיעה בכבודו, לעשותו למטרה לשנאה, לעוגמת נפש ולנזק רב במיוחד כאשר פורסמו בתקופת בחירות, וכאשר הוא בין היתר, נבחר ציבור אשר עסק בין היתר בהעלאת עולי אתיופיה לישראל עת כיהן כמנכ"ל משרד הקליטה.

...

הנתבע 3 נשאל: "ברגע שיש תגובות ומובאות נטולות הקשר אז למעשה אתה מראה תמונה לא אמיתית של מה שקורה ובתור עיתונות שאמורה להיות אחראי, אתה צריך לחתור לדיווח אמת. האם עקב ההערה שלי, האם בעניין הזה אתה סבור שיש משמעות אם זה תגובה למשהו שקרה או פוסט". בתשובתו, ענה הנתבע 3 כך: "אני חושב שלא, לאור הדברים הקשים שנאמרו בתגובות ולאור הסיפור עצמו והעדויות ומה שהיא אמרה על מה שהיא ספגה באופן כליי ולאו דווקא מהפוסטים האלה, היה חשוב להביא את זה כמו שזה היה ולתת ביטוי למי שיכול היה אמור להיפגע מהפרסום ולכן חשבנו באופן אחראי, אני כעורך ראשי, ביקשתי מהכתב לדבר עם התובע, שלא רצה עד לרגע זה". על פי סעיף 11(א) לחוק נקבע כי: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת". יוצא אפוא שכל הנתבעים יחדיו חבים כלפי התובע; הנתבעת 1 מתוקף היותה גוף התקשורת שפרסם את הפרסומים עסקינן, הנתבעת 2 מתוקף היותה מי שפרסמה את לשון הרע בפרסומים/הגישה אותם, והנתבע 3 מכוח היותו העורך הראשי של ערוץ 20 ועורך המהדורה באותה עת ומי ששודרה הכתבה תחת אחריותו.

ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (8.9.13) ציין כב' השופט זילברטל כי: "אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע ...". על כן, ובשקלול מכלול הנתונים דלעיל, שוכנעתי כי יש בפיצוי בסכום של 15,000 ₪, כדי להוות פיצוי הולם וראוי בנסיבות העניין.

לסיכום, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 15,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 2,500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ (כולל מע"מ).

מאידך גיסא, העלה רון טענות בדבר קינטור מצדו של דורון ובדבר זכאות לקזוז הפצוי שייפסק, בשל איומים שהשמיע דורון נגדו במהלך שידור תכנית טלויזיה בערוץ הספורט, בגינם הגיש רון קובלנה פלילית נגד דורון, כמבואר לעיל.

הפרסומים מהוים לשון הרע הפרסומים התביעה נסובה על פרסומים בתכנית הרדיו וברשת החברתית "טויטר". במהלך שידור תכנית הרדיו ביום 15.11.18, אגב שיח עם דוברים נוספים, בהם השדרן אריה מליניאק (להלן: "אריה"), אמר רון את הדברים הבאים על דורון: "לא אדם חלאה תקשיב. תת חלאה...

הנזק וגובה הפצוי בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע ולהלכה הפסוקה, בפסיקת הפצוי הסטטוטרי, המעוגן בהוראות סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה בשמו הטוב של התובע, במידת הפסול בהתנהגותו של הנתבע, באופי הפגיעה ונסיבותיה, מעמד הפוגע והנפגע, הקף תפוצת הפירסום, והתנהגות התובע קודם לפירסום (ת"א 14264-11-14 כנפו נ' גינבורסקי (פורסם במאגרים 4.1.2018); ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד **** (פורסם במאגרים 14.3.2016); רע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך (פורסם במאגרים 18.1.2012); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם במאגרים 4.8.08)).

הפירסום הראשון נעשה בתכנית רדיו פופולארית.

מעבר לכך, ראוי להיתחשב בהתנהלותו של רון לאחר הפרסומים – רון דבק בהתבטאויות הפוגעניות, ולא הביע חרטה פומבית עליהן, וגם בכך יש כדי להשליך על גובה הפצוי (ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, בפיסקה 53 (פורסם במאגרים 4.8.08); רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, נה(5) 510 (2001), בפיסקה 19).

...

עיתוי הפרסום, כשבעה חודשים אחר אירוע האיומים, ואופיו של הפרסום, שהסתכם בכינויי גנאי ובהעלבות – כל אלה תומכים במסקנה כי אין עסקינן בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, בהתאם לאמות המידה שנסקרו לעיל.

אין בידי לקבל טענות אלה.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבע, רון קופמן, לשלם לתובע, דורון ג'מצ'י, סך של 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.