תביעת עמידר לפינוי דירה ציבורית מנתבע שפלש אליה

התובעת הנה חברה לדיור צבורי, כהגדרת מונח זה בחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק הדיור הצבורי") הדירה הנה דירה ציבורית כהגדרתה בחוק הדיור הצבורי, ובהתאם לנטען בכתב התביעה - התובעת הנה בעלי הדירה.

בהתאם לנטען בסעיף 6 לכתב התביעה וסעיף 8 לתצהיר גב' לוי מטעם התביעה, הנתבע פלש לדירה לדירה עם פטירתה של המנוחה.

לפיכך, על החברה לדיור צבורי להוכיח אך ורק את העובדות המבססות עילת פינוי דירה ציבורית: היינו, כי היתקיים ארוע מפקיע, כי המציאה למחזיק הודעת פינוי, וכי חלפו למעלה מ – 9 חודשים בין הארוע המפקיע לבין מועד המצאת הודעת הפינוי.

ע.ה./2, מר דוד מורנו, שעבד יחד עם התובע באותו מקום עבודה, מסר בתצהירו כי היה בדירה מספר פעמים והוא יודע שהנתבע עבר אליה עם גירושיו בשנת 2009 והוא ביקר אותו שם. בנוסף הוא אסף אותו אל מחוץ לדירה והחזיר אותן לשם בדרכם לעבודה ובחזרתם ממנה.

ידוע לי כי עלי לקבל את אישור עמידר לשיכון בן מישפחה ו/או דייר נוסף בדירה וכי במידה ועמידר תסכים לשיכון הדייר הנוסף, אזי יועלה גובה דמי השכירות הנדרשים ממני" עוד נאמר כי ישנה מטפלת הודית שמתגוררת במקום, וכי הנתבע הוא קרוב המשפחה להתקשרות במצב חרום (נספח ד').

...

נוכח כל האמור לעיל התביעה מתקבלת.

אני מורה לנתבע לפנות את הדירה ולסלק ידו ממנה, עד ליום 1.10.21.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 78,342 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לפניי תביעה לפינוי הנתבעת מדירת עמידר וכן תביעה כספית לתשלום דמי שימוש.

ביום 23.05.19 דחתה ועדה מחוזית של התובעת, את בקשתה של הנתבעת, כאשר בהחלטה נרשם כדלקמן: "בתה של הדיירת החוזית התגוררה עם אמה עד שנת 2011 (יש תיעוד מגורים ב____) (מה שרשום אינו ברור דיו – הח"מ), בהתאם למימצאי ביקור המעגל לשנת 2015, הבת שבה להתגורר בדירת האם. אין בסמכות המחוז לאשר המשך מגורים בדירה- קיימת קטיעת רצף מגורים של ארבע שנים – אין להגיש תביעה. יש לפעול בהתאם לכללי המעבר - להביא התיק לדיון בפני הועדה העליונה של משרד השיכון לבחינת זכאותה לדיור צבורי – לאחר קבלת החלטת הועדה, המחוז יפעל בהתאם". ביום 27.11.19 הוגשה התביעה דנן לפינוי הנתבעת מהדירה וכן לתשלום דמי שימוש.

הנתבעת לפיכך הנה פולשת לדירה.

הבקשה הוגשה על גבי טופס של הסיוע המשפטי, כאשר נרשם בבקשה כי הנתבעת פנתה אליהם, והסיוע המשפטי בוחן את זכאותה לייצוג.

...

בסיום הדיון, בעקבות טענות הנתבעת אודות מצבה הסוציאלי, ניתנה החלטתי לפיה הנתבעת זקוקה לסיוע משפטי ועוד צוין כי דומה לכאורה כי היא זכאית לו, ולכן הוריתי לסיוע המשפטי למנות לנתבעת עורך דין, על מנת לסייע לה למצוא פתרונות מגורים חלופיים.

יצוין כי בשל אינדיקציות בתיק לכך שהנתבעת סובלת מתחלואה נפשית ומקבלת בגינה נכות, התלבטתי אם יש מקום למנות לנתבעת אפוטרופוס לדין, אולם לאור פסיקת בית המשפט לפיה יש מקום למנות אפוטרופוס רק במקרים נדירים (ראה הפסיקה להלן), ולאור כך שהתרשמתי שהנתבעת מבינה את ההליך המשפטי, וכאשר טענה מול בית המשפט, הבהירה היטב את עמדתה, לא מצאתי בסופו של דבר מקום למנות לנתבעת אפוטרופוס לדין.

סוף דבר לפיכך אני מורה על סילוק ידה של הנתבעת מהדירה וכן על חיובה לשלם לתובעת סך של 13,220 ₪.

על מנת לאפשר לנתבעת להתארגן אני קובעת כי הפינוי יבוצע עד ליום 31.08.22.

התובעת, חברה ממשלתית לדיור צבורי (להלן: "עמידר"), הגישה בחודש 07/2018 תביעה בסדר דין מקוצר, לפינוי הנתבע מדירה שבדיור הצבורי, השוכנת ברחוב סולם יעקב 8/19 (רחוב שירת הים 8, דירה 19) בירושלים (להלן: "הדירה").

עמידר טוענת, בין השאר ובעיקר, כי הנתבע פלש שלא כדין לדירה שהייתה בחזקת אמו המנוחה אשר הייתה זכאית לדיור צבורי.

גם אליה לא היתייחס הנתבע.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אנמק.

תוצאה הבקשה למתן רשות להתגונן נדחית תוך חיוב הנתבע בהוצאות התובעת.

במקרה זה דובר בתביעה לסילוק יד בסדר דין מקוצר, ביחס לשתי דירות בקומת קרקע ובקומת מרתף ביפו, שאליהן פלשו הנתבעים או קודמיהם לפני כחמישים שנה.

ת"א (רחובות) 22744-09-17 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ענבר זפרני (פורסם בנבו, 5.1.22).

ביהמ"ש מדגיש שם כי אין באמור כדי לחרוג מהכלל כי רישיון לישיבה בקרקע ניתן לביטול בכל עת, והזכות איננה בלתי הדירה, אולם היתחשב בכל האמור לעיל כאשר פסק בסופו של דבר את הדברים הבאים: "בנסיבות העניין, לנוכח היתנהלותה המוקשית של התובעת לאורך השנים כמפורט לעיל, והצורך של הנתבעים שהחזיקו במשך עשרות שנים במקרקעין ומנהלים שם את עסקם להתארגן, ישנה הצדקה לתקופת פינוי ארוכה במיוחד, שאני מעמידה על 12 חודשים מהיום." כאמור, גם במקרה זה אין הנידון לראיה: אין מדובר בעניינינו בנתבע שישב על שטח הפלישה ברישיון.

באותו מקרה דובר בפלישה למגרש המיועד לחניה ציבורית.

...

כן נקבע כי הנתבע ישלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך כולל של 625,884.23 ₪ (כולל מע"מ) בגין השימוש בשטח הפלישה מיום 1.3.12 ועד ליום 31.5.17, וזאת, בתוך 30 ימים ממועד חתימת הפסיקתה, כאשר הסכום נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום 21.7.22 ועד למועד התשלום בפועל.

ביהמ"ש מדגיש שם כי אין באמור כדי לחרוג מהכלל כי רישיון לישיבה בקרקע ניתן לביטול בכל עת, והזכות איננה בלתי הדירה, אולם התחשב בכל האמור לעיל כאשר פסק בסופו של דבר את הדברים הבאים: "בנסיבות העניין, לנוכח התנהלותה המוקשית של התובעת לאורך השנים כמפורט לעיל, והצורך של הנתבעים שהחזיקו במשך עשרות שנים במקרקעין ומנהלים שם את עסקם להתארגן, ישנה הצדקה לתקופת פינוי ארוכה במיוחד, שאני מעמידה על 12 חודשים מהיום." כאמור, גם במקרה זה אין הנדון לראיה: אין מדובר בענייננו בנתבע שישב על שטח הפלישה ברישיון.

סוף דבר ותוצאה לנוכח הסכמת הצדדים בכל הנוגע לעצם הפינוי, וההסכמה הדיונית לניהול ההליך, כמו גם פסק הדין החלקי שניתן בהסכמת הצדדים באשר לדמי השימוש הראויים, ובשים לב לכך שההכרעה בדבר עצם הפינוי ניתנה, כאמור לעיל, לפני למעלה משלושה חודשים, כמו גם בשים לב לצורך של הנתבע בהתארגנות לפינוי המקרקעין, כאשר ענייננו בשטח המשמש, בין היתר, לפרנסתו של הנתבע, ובנסיבות העניין ולאחר שאיזנתי בין האינטרסים השונים וטענות הצדדים, אני מורה לנתבע לפנות את ידו משטח הפלישה בתוך 60 ימים מהיום.

...