ראשיתו של הליך בתביעה לסכום קצוב שהוגשה על ידי התובעת, עריית נתניה כנגד הנתבע לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק") בגין אי תשלום חוב ארנונה החל מ-01.01.2015 ועד 31.01.2016 על סך 17,676.57 ₪.
התובעת עותרת למלוא סכום התביעה בהתאם לפלט מחשב הערייה ועל סמך המידע המצוי ברשותה, לפיו הנתבע החזיק בזמנים הרלוואנטיים בנכס המצוי בתחום שיפוטה של התובעת, הידוע כחלקה 172 בגוש 8265, ברחוב הרצל 44 נתניה (להלן: "הנכס").
המבקש לא סתר את טענת המשיבה כי הוא הפעיל דוכן לממכר פרחים בקניון השרון, ומשכך אין נפקות אם לא הייתה חנות בבעלותו אלא די כי הגיעו אליו למסירת דבר הדואר, כאשר ברחוב הרצל 44 עבד קודם לכן (הרי אביו עצמו טוען כי עבד כשכיר של בנו, ומשכך בנו היה פעיל בנכס כמעסיק לפי קו זה, ולכן לא מן הנמנע כי השליח פגש בעובד של המבקש, כפי שהצהיר).
בתגובתו, השיב המבקש כי בתביעה כנגד אביו טענה המשיבה כי אביו הוא הוא המחזיק בנכס ועל כן נוצר השתק שפוטי ומשכך המשיבה אינה יכול כעת לטעון אחרת.
...
עם זאת, הואיל וטענת הגבייה הכפולה מהווה טענת הגנה עת המשיבה טוענת בתיק אחד שהאב הוא המחזיק ובתיק זה טוענת כי הבן הוא המחזיק, ודומה כי לא מן הנמנע ששניים החזיקו – אחד מבחינה פונקציונאלית ואילו האחר מבחינה משפטית, אולם המשיבה לא טענה זאת לפניי אלא טענה זו עולה מהעובדות השזורות בכתובים, ועל כן יש בכך משום החלשת טענת המבקש, כמו גם נראה שהמבקש ואביו תרמו גם תרמו לכך (המבקש העיד שהחנות הייתה רשומה על שם אביו "לגבי הכל" – עמ' 2, ש' 12, וכי הוא עבד אצל אביו ואילו אביו בתיק ההוצאה לפועל האחר טוען כי הוא עבד אצל בנו) – אני סבורה כי יש בזאת להפוך את המקרה למקרה גבולי בו על בית המשפט לדרוש הפקדה, ולו להוכחת רצינות הטענה למען לא יתקיימו הליכי סרק והוצאות משפט נוספות, של 7500 ₪ בקופת בית המשפט (ראו והשוו: ע"א 9654/02 האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ''ד נט (3) 41 (2004)).
עקב אי הגשה במועד, הנתבע ישלם לתובעת סך של 950 ₪ הוצאות ריאליות וזאת ייעשה תוך 30 יום מהיום.
נוכח סכום התובענה, לאחר הפקדת הסכום אני מורה על העברתה להליך של סדר דין מהיר.
