תביעת עיריית נתניה לחוב ארנונה בגין חניון תת קרקעי

לפניי תביעה כספית בגין חוב ארנונה לשנת 2011 לנכס הידוע כגוש 8268 חלקה 50, חניון תת קרקעי המצוי ברחוב הרב קוק 3 בנתניה (להלן: "החניון ו/או הנכס").

בכתב התביעה באותו הליך עתר זרוג לחייב את קוצר בתשלום בגין דמי שכירות של חלקו של זרוג בחניון, דמי שימוש ראויים וכן החזר תשלומים שוטפים ששלמו התובעים בגין ארנונה לעריית נתניה מתוקף בעלותם כאשר הנתבעים (קוצר) עושים בנכס שימוש בלעדי.

...

עוד יש לזכור כי באותו הליך שילם בסופו של דבר זרוג את חוב הארנונה לשנת 2008 גם אם עשה כן מבלי להודות במי מהטענות.

בסופו של דבר לא נשאו הנתבעים בחוב הנתבע בתביעה זו, על אף האמור במכתב מיום 19.1.14.

נוכח האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

תובענה למתן סעד הצהרתי שלפיו זכאים המבקשים, להרשם כבעלי זכויות החכירה בדירת גג בת 6 חדרים, אשר לה צמודים 7 מקומות חניה המסומנים באותיות א', ב', ו', י', י"ג, כ"ד ו-כ"ה בבניין ברח' עולש מצוי 8 בנתניה, וכן למתן סעד הצהרתי שלפיו מחסן המצוי בחניון התת קרקעי של הבניין מהוה חלק מהרכוש המשותף בבניין.

לטענתם, לאחר ביצוע התשלום, דאג ועד הבית לדיווח לעירייה כי המשיבים הם בעלי הזכויות במחסן, ומאז הם משלמים מיסי ארנונה בגינו.

...

הנני קובע כי יש להצמיד את מקומות החניה המסומנים באותיות א', ב', ו', י', יג', כד', ו- כה', לדירתם של המבקשים.

התובענה באשר למחסן – נדחית.

המשיבים ישלמו הוצאות המבקשים וכן שכר טרחתם בסך כולל של 15,000 ₪.

טענתו זו של הנתבע 1 נסתרה למעשה בעדותו שלו (ההדגשה לא במקור): "מנהל התובעת הציע לנו את החניון שלו. מדובר בחניון תת קרקעי של הבניין. הוא שותף בבניין שם. הוא ראה שאנחנו לחוצים באיחסון של סחורה כי קיבלנו מכולה מחו"ל. נתן לנו את המפתחות והרשה לנו לאחסן את הסחורה לתקופה מסוימת. הוא אמר שייקח סחורה בתמורה לשכירות. מה שהוא ציין זה היה מה שסיכמנו לגבי השכירות" (עדות בקדם המשפט, עמ' 2, ש' 7-4).

"יורם מדי פעם היה בא אלינו לגבי תשלום ארנונה ... בגדול הסכומים האלה, כשיורם היה במצוקה כלכלית הוא פנה בנושא של הארנונה, זה היה בתקופות מאוחרות יותר, כשיורם רצה תשלום עבור ארנונה בלבד, שנשלם את הארנונה של המבנה ולכן הוצאנו לו שיק עבורו עבור ארנונה. כשהוא טען שזה עבור ארנונה. מעולם לא נרשמנו בעירית נתניה כמחזיקי הנכס" (עמ' 20, ש' 29 - עמ' 21, ש' 3).

החל מחודש ספטמבר 2008, סך דמי השכירות החודשית עמד על 2,857 ₪ בצרוף מע"מ. לא הוכחה תביעת התובעת לחוב כלשהוא עבור הוצאות השכירות.

יורם האן העיד כי התובעת הייתה הבעלים של החניון בכל התקופה הרלוואנטית לתביעה (עמ' 13, ש' 22 - עמ' 14, ש' 2) וכי המרתף כולו היה בשימוש הנתבעים ללא שוכרים נוספים ומבלי שהוא עצמו אחסן בו ציוד (עמ' 14, ש' 25 - עמ' 15, ש' 2).

...

מסקנתי היא שהתובעת לא הוכיחה שהיה סיכום בין הצדדים לתשלום בסך חודשי וקבוע עבור הוצאות השכירות (ארנונה, חשמל וועד בית).

בהיעדר הוכחה, תביעתה של התובעת בגין רכיב הוצאות השכירות נדחית.

מסקנתי היא שלא הוכחה מחויבות אישית כלשהי של הנתבע 1 כלפי התובעת.

השאלה הובאה לפתחו של המומחה מטעם בית המשפט, רו"ח יהודה אוסטרו, שבתוספת לחוות דעתו מיום 18/1/15 קבע כך: "מסקירת מסמכי הנהלת החשבונות של הצדדים שנתקבלו, עולה כי רק חשבונית אחת, מספר 1420 שולמה בפועל (באמצעות 5 המחאות). לכן, ניתן להגדיר את התנהלות הצדדים כהתנהלות על בסיס עסקאות ברטר". סבורני כי לצורך פסק דין זה אין צורך בהכרעה בשאלה, האם מראש הצדדים סיכמו על תשלום עבור השכירות באמצעות סחורה או שהדבר בוצע בדיעבד עקב אי תשלום בכסף.

נתבעים 5-3 רכשו מהנתבעת 1 את זכויותיה בחלק מהנכסים המצויים בבניין קראוזה על-פי הסכם מכר מיום 12.3.13 (להלן: "הסכם המכר"), ובהם 81.25% משטח החניה במרתף התת קרקעי בבנין וכן 100% מהשטח המהוה את המעבר מרחוב קראוזה עד לחניון.

בשנת 1989, עם הפיכתו של רחוב קראוזה למדרחוב, וכשהוא עדיין שוכר גם את חניון קראוזה, הסכים אורבך לאפשר כניסה לחניון קראוזה דרך חניון סמילנסקי, במסגרת הסדר שערך לכאורה מול עירית נתניה, לטענתו, תמורת פטור מארנונה לגבי החניונים, כל עוד תהיה הכניסה לחניון קראוזה דרך חניון סמילנסקי.

בחלוף הזמן, במסגרת תביעה שהגישה העיריה כנגד אורבך, קבע בית המשפט כי הפטור מתשלום דמי ארנונה אינו כדין וחייב את אורבך בתשלומה (ראה ע"א (נת') 157/96 עירית נתניה נ' אברבוך).

על-פי נסחי הרישום והיתרי הבניה, אין לנתבעים זיקת הנאה או זכות כלשהיא בכניסת סמילנסקי, ולכל היותר, מדובר ברשות חינם מכללא להשתמש בה. הנתבעים לא העלו כל טענה בדבר חזקה המוקנית להם בכניסת סמילנסקי ואין להם שימוש ייחודי בדרך זו. הנתבעים לא שילמו תמורה בגין השמוש בכניסת סמילנסקי ו/או אחזקתה ולא העניקו בגינה טובת הנאה לתובעים או אף לאורבך, אשר עושה שימוש בלעדי בכניסת סמילנסקי מכוח הרשאה של התובעים, משלם ארנונה בגין כניסת סמילנסקי ומעסיק עובדים בשכר המפעילים את מחסומי הכניסה והיציאה בכניסת סמילנסקי לצורך וויסות התנועה במקום.

...

זאת, אין בידי לקבל.

סיכום: סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת בעיקרה.

על מנת לאפשר היערכות מספקת נוכח מתן הצווים האמורים, אני מורה כי הצווים ייכנסו לתוקף בתום 90 ימים מהמצאת פסק הדין לנתבעים.

א. הנתבעת ביקשה לתמוך טענתה, כי לא ניתן לייחס לה רשלנות, בשלוש תביעות שהוגשו כנגדה בגין ניזקי הצפה ונדחו כדלקמן: ת"א (שלום נת') 23184-06-14 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עריית נתניה (פורסם במאגרים המשפטיים, 01.04.2015) – הצפה מיום 08.01.2013 ברחוב צורן בנתניה; ת"א (שלום נת') 27861-05-14 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עריית נתניה (פורסם במאגרים המשפטיים, 01.04.2015) – הצפה מיום 06.01.2013 חניון הרכבת בנתניה; ת"א 39012-03-14 (שלום כ"ס) הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' עריית נתניה (לא פורסם, 25.10.2015) – הצפה מיום 06.01.2013 – רחוב גרינבוים בנתניה.

פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן –פקודת העיריות) קובעת, בסעיף 235 (הנמצא בסימן שכותרתו: סימן ב': חובותיה של ערייה), בין יתר פסקאותיו, את חובת הערייה לדאוג לניקוזו של רחוב בשטח שיפוטה: "235. בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

לבסוף, על מנת לבצע את סמכותה זו, הוקנו לעירייה סמכויות – ובין היתר הסמכות להתקין חוקי עזר (סעיף 250 לפקודת העיריות), ואף להטיל מיסים לשם מימונן (סעיף 251 לפקודת העיריות), כפי שאכן כל ערייה עושה בהטלת חובת תשלום הארנונה, וכפי שעיריית נתניה עשתה ספציפית בהתייחס להיטל תעול (חוק עזר לנתניה (תעול), תשמ"ב-1982).

ב. בפסק הדין האחר הפלוגתא נסובה לגבי רכב שניזוק כתוצאה מהצפת מים בחניון תת-קרקעי ברחוב אנטוורפן 9 בנתניה.

...

בסוף פסק הדין חוזרת כבוד השופטת ומציינת, כי "קיבלתי את עדותו של מהנדס העירייה, אשר לא נסתרה, לפיה לאור מבנה רחוב אין היתכנות לחלול מים מהרחוב לתוך חניון הבניין". בהמשך קבעה השופטת, שהתובעת לא הוכיחה "כי המשאבות בבניין היו תקינות". וממשיכה כבוד השופטת: "למרות ממצא זה המשכתי ובדקתי האם הנתבעת התרשלה במילוי תפקידה והגעתי למסקנה, כי העירייה באמצעות הקבלן נקטה באמצעים סבירים לכדי לצמצם את נזקי ההצפה, וכי לפנים משורת הדין, פעלה כדי לעזור לתושבי הבניין, אשר המשאבה אצלם לא עבדה". וכבוד השופטת מסיימת את פסק הדין במילים אלה: "בתיק הנדון מדובר היה בהצפה בחניון פרטי, אשר נמצא באחריות בעליו, אשר לא הוכח מחד כי עשו את המוטל עליהם, ומאידך לא הוכח כי העירייה התרשלה בתפקידה והתרשלות זו, היא שגרמה להצפה" (עמוד 12 לפסק הדין האחר).

הוא אישר, כי רחוב אלקלעי נסלל מחדש: "בסיבות 2010-2012 ביצעו שם עבודות, ביצעו כביש חדש... אם עשו שינויים זה לא מחלקת ניקוז, זה מחלקת כבישים. יכול להיות. זו מחלקה אחרת לגמרי". העד אישר את ביצוע הנמכת המדרכה: "... אנחנו הנמכנו קצת את המדרכה ופשוט לקחנו את הטרקטור ושחררנו את האדמה... עוד לא קרה אותה כמות גשמים". העד השאל אם: "שמתם לב שקודם הכביש היה בשיפוע בכיוון הנגדי?" והשיב: "אני לא חושב ששינו את הכביש, אבל לגבי כביש אני לא יכול להגיד שום דבר כי זה לא המחלקה שלנו... המדרכה שאנו מדברים שהורידו אותה נמצאת מולו... זה לכיוון הגדר של כביש החוף". העד נשאל: "למה עשו את העבודה של ההנמכה?" והשיב: "אם אנו מקבלים איזה שהוא (כך במקור – א. ס.) הודעות שיש במקום מסוים איזו בעיה, אנחנו מנסים להבין מה אפשר לעשות כדי למנוע את זה, ופשוט ראינו שמה שאנו יכולים לעשות זה קצת להוריד את זה ולתת למים שיותר מהר הם ילכו לכיוון הקיר האקוסטי... ועד 2015 לא היו בעיות ולא היו פניות ולכן לא היה צורך לתת פתרון... אם אין פניה איך אנו יודעים שיש בעיה? המים עלו כשאנו ידענו שברחוב אלקלעי הייתה בעיה אז עשינו את ההנמכה ואת התעלה הזו. פשוט זה מקום הכי נמוך זה רחוב אלקלעי זה המקום הכי נמוך שם". א. מהעדויות עולה תמונה עגומה.

לאור האמור, אני מקבל את עדותו וקובע, כי עדותו משקפת את אשר ארע.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה במלואה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 18,850 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (02.08.2015), בצירוף אגרה כפי ששולמה, ובצירוף הוצאות בסכום של 500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד התובעת בסכום של 7,500 ₪ (כולל מע"מ).