במסגרת כתב התביעה, תיאר התובע את השתלשלות האירועים, וציין כי מתחילת שנת 2008 הוא הוטרד על ידי הנתבעת בדרישות חוזרות ונישנות לתשלום חוב נטען בגין דמי ארנונה, דרישות שבעקבותיהן אף הוטלו עיקולים על חשבונותיו בבנקים שונים.
ראו למשל ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (ניתן ביום 24/03/11): "הטלת עיקול על חשבון בנק יכולה להוות פירסום לשון הרע...לדעתי, בעצם הצגתו של המערער כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא קשר לגובה העיקול". בפועל בתי המשפט לא הססו לחייב בפצוי לפי חוק איסור לשון הרע, עיריות שפעלו בפזיזות או שרירות נגד אזרחים תוך עיקול חשבונותיהם.
בכל אחד מפסקי הדין שלהלן נפסק כי הטלת עיקול על חשבון בנק עולה כדי "פירסום לשון הרע": ע"א (מח'- ים) 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (ניתן ביום 24.3.2011); ע"א (מחוזי ירושלים) 33073-07-12 עריית ירושלים נ' שגב (ניתן ביום 6.1.2013); ת"א (שלום חיפה) 26845-10-12 בר-עוז נ' עריית חיפה (ניתן ביום 4.1.2014); ת"א (שלום נצרת) 15583-10-11 כהן נ' עריית נצרת עילית (ניתן ביום 17.01.2014); תא"מ (שלום ירושלים) 628-11-12 חי אלא נ' עירית ירושלים (ניתן ביום 11.07.2013); ת"א 17615-03-10 גידניאן נ' עירית תל-אביב-יפו (ניתן ביום 24.2.2011).
...
לאחר בחינה מעמיקה של הדברים, באתי לכלל מסקנה ולפיה אין מנוס בנסיבות התיק דנן מדחיית ההודעה.
סוף דבר:
אשר על כן הנני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 20,000 ₪, בנוסף לנ"ל הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך 1,761 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ עליו כחוק.
ההודעה לצד ג' נדחית ובנסיבות העניין הדחיית תיעשה ללא צו להוצאות.