תביעת עירייה לסילוק יד ממקרקעין המיועדים לשטח ציבורי

ענייננו בשתי תביעות לסילוק יד שהדיון בהם אוחד, בהחלטה מיום 13/4/2014 אשר ניתנה בהסכמת הצדדים, היות ומדובר באותו שטח מקרקעין, המוחזק בידי בני מישפחה אחת; התביעה הראשונה הוגשה ביום 12/8/2013 כנגד הגב' נלי קרספיל, אמם של הנתבעים, אשר נפטרה במהלך הדיון בה. נוכח האמור, תביעה זו למעשה נמחקה בפסק דין מיום 21/5/2018 (להלן: "הגב' קרספיל"); התביעה השנייה הוגשה ביום 15/1/2014 כנגד מר אברהם ואחר כך גם כנגד מר יצחק שהוסף כנתבע בה, בהתאם להחלטתי מיום 15/6/2014.

מכל מקום וכאשר שטחם במקרקעין הופקע, כלול בתוכנית ומיועד לשמש שטח צבורי פתוח לשם הרחבת פארק דרום, ממילא אין עוד אחיזה לטענה, באשר אין היתכנות על פיה ניתן יהיה לפצות את הערייה (והציבור) על סיכול ייעוד זה. סוף דבר על שטח הנתבעים חלה תוכנית מתאר מקומית מס' 2358ד' – פארק דרום, והוא מיועד לשמש שטח צבורי פתוח ונכלל בשטח ההפקעה.

...

אני דוחה אפוא טענה זו. התיישנות בפי הנתבעים שתי טענות נוספות שאבקש להתייחס אליהם.

מכל מקום וכאשר שטחם במקרקעין הופקע, כלול בתוכנית ומיועד לשמש שטח ציבורי פתוח לשם הרחבת פארק דרום, ממילא אין עוד אחיזה לטענה, באשר אין התכנות על פיה ניתן יהיה לפצות את העירייה (והציבור) על סיכול ייעוד זה. סוף דבר על שטח הנתבעים חלה תוכנית מתאר מקומית מס' 2358ד' – פארק דרום, והוא מיועד לשמש שטח ציבורי פתוח ונכלל בשטח ההפקעה.

הנתבעים ישלמו לעירייה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

אשר על כן מבקשת הערייה את הסעדים הבאים: · ליתן צו המורה לנתבע ולמי מטעמו לסלק את ידו מהמקרקעין ובכלל זה משטח הנתבע; להשיב את מצב שיטחו במקרקעין לקדמותו ולהשיב את החזקה בו לידי הערייה, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו; · ליתן צו המורה לנתבע לשלם לעירייה דמי שימוש בסך של 34,254 ₪, כולל מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל; · ליתן צו המורה לנתבע להמשיך ולשלם לעירייה, עד מועד פינוי שיטחו במקרקעין והשבתו לידיה, דמי שימוש שנתיים בסך של 4,320 ₪, בצרוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק ולחלופין, בגין תקופה הקצרה משנה, סך של 360 ₪ לחודש בצרוף מע"מ והפרשים כנ"ל. · לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק.

הערייה לא נתנה לנתבע הסכמה מפורשת להקמת בית המגורים במקרקעין, לא ידעה על המצאותו שם, ומבחינתה, לא רק שהנתבע לא השביח את המקרקעין, אלא שהיא אף נידרשת להרוס את שבנה, משום שהמקרקעין מיועדים לשמש שטח צבורי פתוח.

...

אני דוחה אפוא את טענת הנתבע בעניין זה. דמי שימוש בהמשך לקביעתי כי לכל היותר, החזיק הנתבע בשטחו מכוח רשות מכללא ורשות חינם, אשר בוטלה, לכל המאוחר עם הגשת תובענה זו ביום 16/1/2017, אין לפטור את הנתבע מתשלום דמי שימוש החל ממועד זה ועד ליום הפינוי בפועל.

סוף דבר על שטח הנתבע חלה תוכנית מתאר מקומית מס' 1358ד' – פארק דרום, והוא מיועד לשמש שטח ציבורי פתוח ונכלל בשטח ההפקעה.

הנתבע ישלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

היא עתרה לסילוק ידו מהמקרקעין ובפרט מהשטח שבמחלוקת (סעיף 15 לכתב התביעה).

אמנם התובעת לא נקבה בכתב התביעה בעילה המשפטית הנסמכת על סעיף 16 לחוק המקרקעין, אולם אין בכך קושי: ראשית, הנתבע אינו מעלה בסיכומיו טענה כנגד הסתמכות התובעת על סעיף 16 לחוק המקרקעין (ראו גם סעיף 8 לסיכומי הנתבע: "אף שהתובעת מתבססת בתביעתה על סעיף 16 לחוק המקרקעין [...]"); שנית, כתב התביעה הניח את הבסיס העובדתי לזכאות התובעת להחזיק במקרקעין, הן מכוח סעיף 11 לתכנית (על-פי חוות דעת המומחית, השטח שבמחלוקת מצוי בשטח ההפקעה המיועד לצרכי ציבור (ראו סעיפים 2-1 לחוות דעת השמאית; הנתבע חולק על כך), הן מכוח הליכי ההפקעה שבוצעו ביחס למקרקעין.

על חשיבות השמירה על האנטרס הצבורי בהגנה מפני פלישה לנכסי המדינה ועל המשמעות שיש לייחס לאיטיות שנלווית פעמים רבות לטפול המשפטי מצד המדינה עמד בית המשפט ברע"א 11527/05 עריית תל-אביב-יפו נ' לוי (6.3.2006), כשקבע: "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". יישום הדין החל על נסיבות העניין הנתבע העיד כי בית המגורים ניבנה על ידו "בסביבות 97'-98'" (עמ' 45, ש' 16-11).

...

דמי שימוש: עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה (2016-2010) ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסך כולל של 33,965 ש"ח (סעיף 12 לחוות דעת השמאי; התובעת אינה זכאית להוספת רכיב מע"מ על סכום זה. תחשיב ריבית והצמדה לא הוצג).

בגין שלוש השנים שמיום הגשת התביעה ועד למועד שנקבע להשבת החזקה (12/2019-1/2017) ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסך כולל של 15,795 ש"ח (על פי תחשיב של 5,265 ש"ח בשנה, נכון למועד הגשת התביעה).

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 30,000 ש"ח. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המקרקעין מיועדים לשטח צבורי פתוח ולדרך, בהתאם לתוכנית מפורטת 1778 ותוכנית מתאר מספר 2215 – תוכנית שקום שכונת התקווה, המהוה שינוי לתוכנית 1778 (תקנון תוכנית 1778, תשריט והעתק הפירסום ברשומות מצורפים כנספחים 3א'-ג' לכתב התביעה; תקנון תוכנית 2215, תשריט והעתק פירסום ברשומות מצורפים כנספחים 4א'-ג' לכתב התביעה) (להלן: "תוכנית 2215" ו- "התוכניות", בהתאמה).

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ע' בנימיני בת"א (שלום ת"א) 16482/92 עריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין פ"ד התשנ"ג(4) 353 (2015), לפיהם: "בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהיא במקרקעין, אשר זכות הבעלות של התובע כפופה לה." ויפים גם דבריה של כב' השופטת מ' בן פורת בע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד ל"א(3) 455, 465 (1977) לפיהם: "הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום". מי שהוכיח איפוא את בעלותו במקרקעין או הוכיח כי הוא הזכאי להחזיק בהם, יוצא ידי חובתו ונטל ההוכחה עובר לכתפי המחזיק במקרקעין, להוכיח את זכותו החוקית להחזיק בהם.

הערייה לא נתנה את הסכמתה המפורשת לבניית המבנים ומבחינתה, לא רק שהנתבעים לא השביחו את המקרקעין, אלא שהיא אף נידרשת להרוס את שבנו, משום שהמקרקעין מיועדים לשמש שטח צבורי.

...

למעלה מן הצורך, אוסיף כי אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו שלפיה מגיע לאורית פיצוי מכיוון שלגבי יתרת השטח כבר ניתן צו פינוי ללא פיצוי, בין היתר בשל כך שלא הייתה בעלים רשום.

סוף דבר לכל היותר רכשו הנתבעים מעמד של ברי רשות מכללא בשטח שבהחזקתם.

הנתבעים ישלמו לעירייה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

מנהל העותרת ציין בבקשה כי לאחר שביום 9.10.2016 הוא שלח לועדה את פסק הדין בתביעת הערייה לסילוק יד (ת"א 19114-09-15), "באותו היום הוזמנתי להופיע בפני הועדה". בדיון "חזרתי על הדברים שכתבתי לועדה ומסרתי עותק נוסף מהמכתב ופסק הדין", ו"בסיום הדיון, נאמר לי שעותק מהתמליל וההחלטה תשלח אלינו.

עיקרן בכך שהועדה המחוזית לא התחשבה בטענותיה כי טופס הבקשה לרישום הערת אזהרה עליו הוחתמה בשנת 1981, להעברת הזכויות לעירייה, אינו תקין; כי הערייה רשומה כבעלת החלקות שלא כדין שכן הועברה לה זכות חכירה בלבד; כי העברת הזכויות לעירייה הייתה בגדר מתנה על תנאי ומשבוטלה התכנית להרחבת דרך המתנה בטלה; כי לא נילקח בחשבון שהשטח שהפרישה לצרכי ציבור ללא תמורה עמד על 42.3% אף שמותרת הפקעה ללא תמורה של 40% בלבד; כי שילמה פעמיים היטל השבה; כי הערייה והועדה המקומית התחייבו להעניק לעותרת זכויות בניה במיגרש בהקף 3,366 מ"ר במסגרת תכנית 8814 וניתן להעניק אותן רק במקרקעין; כי הועדה המקומית לא מילאה אחר פסק דין משנת 2006 בעע"מ 2332/05 ולפיו היה עליה להשיב תוך 30 יום לבקשת העותרת לבטל את גניזת תכנית 4183; כי לא נילקח בחשבון שהועדה המקומית הסכימה בעבר לייעד את המיגרש למגורים ואף לסחור בו; כי הועדה המחוזית לא התחשבה בהקף השטחים הירוקים הקיימים בסביבה; כי הועדה המחוזית "שינתה יחסה לעצים במיגרש מספר פעמים מקצה לקצה"; כי רוכש דירה מהעותרת הפעיל קשרים פסולים אצל המשיבות כדי להכשיל את ייעוד המיגרש למגורים; כי הופלתה לרעה לעומת בעלי חלקות אחרות באותה שכונה; כי המשיבות זנחו את המטרה הציבורית; כי הועדה המחוזית לא בחנה חלופות, כגון הצעתה של העותרת לייעד את המגש כשטח פרטי פתוח ולהקים משתלה במקום.

...

כך, לשאלת יושבת ראש הוועדה "מי זה האדם שדיבר?" השיב עו"ד ליבמן מהעירייה: "הוא מטעם חברת מקור הנפקות וזכויות שהיא בנתה את הפרויקט הגדול הזה עשו עליו את התכנית של שינוי קו בניין והפרשה לזכויות ציבור. והוא בעקבות תביעת הפינוי שלנו, וגם ההליכים האלה, הגיש עכשיו תביעה לבית משפט מחוזי שאומרת הרישום של העירייה צריך לבטל את הבעלות של העירייה". יו"ר העירה "אבל הוא הציג החלטה של בית משפט", ועו"ד ליבמן השיב: "בתביעת הפינוי. עכשיו, בגלל שהוא הגיש את ההליך הזה בבית המשפט המחוזי בעקבות תביעת הפינוי שלנו, בתביעת הפינוי שלנו קבעו שהתביעה שלו נדחית אבל היא תלויה בהליך הזה בבית המשפט המחוזי שהוא פתח" .

לקראת סוף הדיון ולאחר שנשמעו דבריה, אמר מנהל העותרת: "יש לי הסתייגות עוד נוספת אחת וזה לגבי עניין של הקיר. אם הוועדה תקבל את דעתי שצריך לדון, להמתין להליכים המשפטיים, ואם בית המשפט העליון יקבע שהייתה הזנחה של המטרה הציבורית ואם בית המשפט יקבע שהוועדה צריכה לדון ביעוד השטח למגורים, אז אני מודיע לוועדה שהכוונה היא להגיש איחוד. יש איחוד של החלקה 72 יחד עם 152 ו-153 ו-154 ושהנושא של חלקה 72 נמצא בסכסוך משפטי בבית המשפט". מכאן שאין גם בסיס לטענת העותרת כי "הוועדה החליטה על הקמת גדר בין המגרש נשוא הדיון לבין מגרש 72 מבלי לתת הזדמנות לדוד מיר לטעון נגד ההחלטה לבנות גדר" – ודינה להידחות.

סוף דבר העתירה נדחית.