תביעת עירייה לחוב ארנונה - טענת התיישנות

"בשאלה האם לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות (הקובע כי 'הוגשה תובענה לפני בית משפט [...] והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה') יש בהליכי הגבייה המינהלית שננקטו על ידי הרשות כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות האזרחי. שאלה זו הונחה לפתחו של בית משפט זה בעיניין פרידמן. שם דובר במקרה שבו ערייה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד חייב בגין חוב ארנונה. החייב טען להתיישנות החוב מפני שחלפו למעלה משבע שנים ממועד התגבשותו, ואילו הערייה החזיקה בדיעה שהתביעה לא היתיישנה נוכח נקיטת הליכי גבייה מנהליים נגד החייב עובר להגשת התביעה אשר עצרו את מירוץ ההתיישנות. בפסק הדין נקבע כי אין בכוחם של הליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מינהלית כדי ל עצור את מירוץ ההתיישנות בהליך אזרחי. יחד עם זאת נקבע כי:

...

עוד נטען על ידי המשיבה, כי המנוח היה נתון בהליכי פש"ר, ובפסה"ד המנחה בסוגיית התיישנות בהליכים אזרחיים, רע"א 4302-16 עירית ירושלים נ' פרידמן (פסק דין מיום 16.4.2018) (להלן: "ענין פרידמן"), נקבע בהסתמך על הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כי התקופה שבה היתה תביעה תלויה ועומדת לא תבוא במניין ההתיישנות וכך יש לראות את ההליכים שהתנהלו במסגרת תיק הפש"ר. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, החלטתי כי דין הערעור להתקבל חלקית.

"המסלול השני המכונה 'גבייה מינהלית' – הוא פנייה להליכי גבייה מינהליים בין אם מכוח הפרק החמישה-עשר לפקודת העירית ובין אם מכוח פקודת המיסים (גביה) (להרחבה בעניין סמכויות גבייה מכוח פקודת העיריות ראו: אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות, 609-597 (מהדורה שישית, 2010); לעניין גביית ארנונה מכוח פקודת המיסים (גבייה) ראו: ארנונה עירונית, 1037-1151; א' רפאל מס הכנסה, כרך ב' 421-441 (2005)). במסגרת מסלול זה רשאית הרשות לגבות את החוב מהחייב מבלי להיזקק לערכאות משפטיות או להליכי הוצאה לפועל 'רגילים', אלא באמצעות סמכויות שונות שניתנו לה בדין (עניין פרידמן, פסקה 7)." אשר לסוגיית עצירת מרוץ ההתיישנות של הליך גביה אזרחי בשל הליכים מנהליים, אין חולק כי, מאחר שבענייננו כאמור, לא ננקטו הליכי גביה אזרחית, מתבקשת המסקנה לפיה, העיריה מנועה מלהגיש תביעה אזרחית בשל חובות שנוצרו עד שנת 2009, כפי שנקבע בעניין עוז.

לסיכום, על פי האמור בפסקי הדין בעניין פרידמן ובעניין עוז, טענת ההתיישנות של המערערות מתקבלת ביחס לאותו חלק של התביעה, המתייחס לשנים 1.8.2007 עד ל-31.12.2008.

אשר לחוב לתקופה 1.1.2009 עד 7.10.2010, הערעור נדחה.

לנוכח המסקנה לפיה, הערעור התקבל באופן חלקי, אין צו להוצאות.

באשר לטענת ההתיישנות טוענת התובעת כי יש לדחותה מ- 2 נימוקים עקריים : האחד, במשך כל השנים משנת 2006 ועד הגשת התביעה נשלחו לנתבעים התראות והוטלו עיקולים וזאת בניסיון לגבות את החוב בדרך של גביה מנהלית ללא צורך בהגשת תביעה.

נציגת העיריה העידה על דרך הווצרות החוב נשוא התביעה כאשר היא מפרטת לגבי כל שנה בין השנים 2000 ל- 2007 מה הסכומים ששולמו ועבור מה שולם כל סכום (חוב שוטף או חוב פיגורים) כמו כן העידה העדה כי משנת 2008 אין עוד חובות שוטפים שמוסדרים באמצעות הוראת קבע.

כפי שהוסבר היטב בענין פרידמן ובענין ל.ר. מתן שירותים בע"מ הנ"ל, קביעה זו נובעת הן מתוך לשונו הברורה של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי הליך שיש בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות הוא "תובענה לפני בית משפט" והליך גביה מינהלי אינו בגדר תובענה כאמור והן בשל התכלית של הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות כפי שהוסבר היטב בענין פרידמן ובענין ל.ר. מתן שירותים הנ"ל. התוצאה היא אפוא שתביעה זו שהוגשה כאמור ביום 10.8.14 בגין חוב ארנונה נטען לשנים 2007 – 2000 היתיישנה במלואה.

...

המלצה זו אכן בוצעה בסופו של דבר (גם התובעת מודה שהדבר נעשה באיחור של כמה שנים) והופחת מהחוב סך של הנתבעים סך של 4,536.51 ₪ ביום 12.12.07 כאשר סכום זה כולל את הריבית וההצמדה לחוב של שנת 2000 ₪ משוערך ליום מתן הזיכוי.

המכתבים נועדו להאיץ את התובעת לקיים את ההסדר לפיו יש למחוק סך של 12,970 ₪ מתוך החוב, ותו לא. לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה שיש לדחות את התביעה, ולו מהנימוק שהתביעה התיישנה.

כפי שהוסבר היטב בענין פרידמן ובענין ל.ר. מתן שירותים בע"מ הנ"ל, קביעה זו נובעת הן מתוך לשונו הברורה של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי הליך שיש בו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות הוא "תובענה לפני בית משפט" והליך גביה מנהלי אינו בגדר תובענה כאמור והן בשל התכלית של הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות כפי שהוסבר היטב בענין פרידמן ובענין ל.ר. מתן שירותים הנ"ל. התוצאה היא איפוא שתביעה זו שהוגשה כאמור ביום 10.8.14 בגין חוב ארנונה נטען לשנים 2007 – 2000 התיישנה במלואה.

התוצאה היא איפוא שהתביעה נדחית מחמת התיישנות והתובעת תשלם לנתבעים את הוצאותיהם וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

סרוב הרשות להעניק את האישור הנידרש עד לפרעון החוב מסכל את אפשרות החייב להשלים את רישום העסקה, ומביא אותו לפרוע את חובו כלפי הרשות (עניין פרידמן, שם; להרחבה על אודות מסלולי הגבייה המנהליים: עע"מ 8329/14 עריית קרית אתא נ' קורן, פסקה 11 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (31.5.2016) (להלן: עניין קורן); טל חבקין היתיישנות 384-382 (2014) (להלן: חבקין); ארנונה עירונית, השער רביעי).

החייב טען להתיישנות החוב מפני שחלפו למעלה משבע שנים ממועד התגבשותו, ואילו הערייה החזיקה בדיעה שהתביעה לא היתיישנה נוכח נקיטת הליכי גבייה מנהליים נגד החייב עובר להגשת התביעה אשר עצרו את מירוץ ההתיישנות.

...

סוף דבר על כן, אם תשמע דעתי הערעורים יתקבלו.

כלומר, האם הליכי גבייה מינהליים לא עוצרים את מרוץ ההתיישנות, כאמור בהלכת פרידמן, גם כשמדובר בתביעת חוב המוגשת על ידי הרשות לשם גביית החוב לאחר כניסת החייב להליכי חדלות פירעון? אני סבור שיש להשיב לשאלה זו בשלילה, ובכך אני מצרף את דעתי לזו של חברי השופט ד' מינץ.

בשל כל אלה, מצטרף אני למסקנתו של השופט ד' מינץ, כי דין הערעורים להתקבל.

טענות הצדדים: תמצית טענות התובעת: החוב: לטענת התובעת, בהתאם לפנקסיה, המהוים ראיה לנכונות תוכנם, ובהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] חייב הנתבע לתובעת בגין הנכסים סך של 304,439 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

דיון והכרעה: החוב: כאמור לעיל, הדיון שבפניי היתמקד בחוב הארנונה בגין השנים 2002 עד 2007, כאשר טענת ההגנה העיקרית של הנתבע, שהועלתה כבר בכתב ההגנה הייתה טענת ההתיישנות.

בסעיף זה. " , "הודאה" – למעט הודאה שהיה עימה טיעון היתיישנות במקרה דנן, לטענת התובעת הודה הנתבע בחובות הנכסים 100,200 ו-300 במסגרת ההסכמות בין הצדדים שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול ועדת הערר מיום 11.7.12 ודבריו שנרשמו שם (להלן : "ההודאה"): "הנני מאשר את מדידת העיריה ואני מסכמים לחיוב בארנונה בהתאם לדרישת הערייה ובילבד שהחיוב יהיה בגין 4 יחידות נפרדות וזאת משנת 2002 ואילך". עוד לטענת התובעת, הסכמת הנתבע הייתה לאחר ששלח באמצעות ב"כ מכתב לועדה ביום 21.11.11 ובו ביקש לפצל את הנכסים (ראה נספח ז' לתע"ר התובעת).

...

לאור האמור לעיל טענה זו של הנתבע נדחית.

טענת הקיזוז: אני מקבלת את טענת התובעת כי הסכומים ששולמו לפני הגשת התביעה לא נכללו בה ואלו ששולמו לאחר הגשתה נזקפו לטובת פסק הדין החלקי (הודעת התובעת מיום 21.2.19).

סוף דבר: לאור האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובעת סך של 124,788 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וזאת תוך 60 יום וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, וכן החזר אגרה לגבי סכום הקרן שנפסק .

זאת בהתאם להוראות שהורה בית המשפט ביחס לריבית שתחול בתקופות שונות, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. תביעת הערייה בגין חובות ארנונה נסבה על נכס ברחוב א-זהרה 6 בירושלים.

הוא הדין ביחס לטענה להתיישנות שלא מדעת לפי ס' 8 לחוק ההתיישנות, ובפרט נוכח מימצאי בית משפט קמא מהם עולה כי הערייה לא פעלה בשקידה ראויה על יסוד מידע שהיה ברשותה, כדי לאתר את זהות המחזיק הנכון ולהקדים ולתבוע אותו מבעוד מועד.

...

טענתו המרכזית של המערער בערעור לפנינו נסבה על קביעה זו. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים בכתב ובדיון שלפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בכל הנוגע להחלטה בסוגיית ההתיישנות, על הנובע מכך.

במכלול נסיבות העניין, לא מצאנו הצדקה לסטות מהכלל שלפיו על חיובי ארנונה חל חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.

לפיכך, חיובי המערער יישאו ריבית והצמדה בהתאם לחוק זה. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שחלף החיוב בסעיף א' לפסיקתה של בית משפט קמא מיום 6.1.23, יהיה על המערער לשלם לעירייה את חיובי הארנונה בקשר עם הנכס כרשום בספרי העירייה, וזאת ביחס לתקופה שמיום 13.12.2010 ועד ליום 31.12.2012, כשאלה יישאו ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.

בנסיבות העניין, חלף מה שנקבע שם אנו מורים כי המערער יישא בהוצאות העירייה בערכאה הדיונית בסך כולל של 20,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.