מאידך, חידד ב"כ התובעת את העילות לתביעה, באומרו: "...לא תבענו על רשלנות רפואית, תבענו בגין הפרת חובת היידוע".
הינה אם כן, במישור החבות וגובה הנזק, נותרו הצדדים חלוקים בשאלה אם הייתה פגיעה בסכויי ההחלמה של המנוח, ושיעור הפיצויים המגיע בגין כך, אם בכלל; וכן בשאלת שיעור הפיצויים בגין כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה, כאשר מוסכם על הנתבעת כי אכן הייתה פגיעה באוטונומיה של המנוח עקב הפרת חובת היידוע.
"27. במקרה הרגיל של נזק ראייתי, ניתן להצביע על שתי פעולות נפרדות. האחת – הפעולה שגרמה לנזק, למשל, ההתרשלות של הרופא בטיפול. השניה – פעולה נוספת שהיא אשר גרמה לנזק הראייתי, למשל, חוסר של רשומה רפואית או חוסר ברשומה רפואית, שאז אנו נוהגים לומר כי הנזק הראייתי מעביר את הנטל אל הנתבע.
הרעיון שבבסיס דוקטרינה זו הוא, שהקושי הראייתי להוכיח את הקשר הסיבתי נגרם עקב התרשלותו של הנתבע שהעמידה את התובע בסיכון בלתי סביר, ולכן על הנתבע לשאת גם במחיר העמימות הנוגעת לקשר הסיבתי.
טוען ב"כ התובעת, כי מאחר ונמנע מהמנוח לנהל עירעורו על החלטת ועדת המומחים כדי להוכיח כי אכן קיבל בילדותו הקרנות נגד גזזת, ומאחר שזכויות המנוח על-פי חוק הגזזת אינן עוברות בירושה, ועם פטירתו אובדת למעשה הזכות לפצוי לפי חוק הגזזת (סעיף 3.3 לסיכומי התביעה), הרי שעיזבונו זכאי לפצוי שנימנע ממנו, והוא, לטענתו, 219,520 ₪.
...
כיוון שהגעתי למסקנה שהפרת חובת היידוע לא היא שגרמה לגילוי המאוחר, בעל כורחך תאמר שאין קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין אובדן הגמלה של המנוח לפי חוק הגזזת.
סוף דבר
הנני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבעת לשל לתובעת פיצוי בסך -.
כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של -.
