תביעת עזבון ותלויים לפיצויים בגין תאונת עבודה קטלנית

דיון והכרעה מחלוקת ראשונה האם עסקינן בתאונה "מעורבת", על פי החוק או שמא מבטחת אחת צריכה לשאת בפצוי? אי לכך אני קובע כי רכב הנתבע 1 הוא שהביא לפגיעה הקטלנית במנוחה, ועל כן על הנתבעת 2 בלבד לשאת בפצוי בגין הנזק.

עסקינן בתביעת העזבון להפסד הישתכרות בגין "השנים האבודות". ראשי הנזק הרלוואנטיים שעל הפרק הם פיצוי בגין הפסד שכר לעבר וכן הפסד שכר לעתיד בגין "השנים האבודות", כאב וסבל והוצאות קבורה ואבל.

בעיניין פינץ בית המשפט קובע אמנם שהבסיס הרעיוני לפצוי לניזוק חסר תלויים הוא שיטת הידות אך בית המשפט קובע שיטת חישוב גלובלית המורכבת מבסיס השכר – בד"כ השכר הממוצע במשק X שעור ההפסד כפול 30% כפול תקופת ההפסד).

לדבריהם, אף הוכח כי עובר לתאונה עבדה המנוחה באופן זמני וחלקי הן במסגרת המכון לתרבות הגוף, בעולם התנועה, בקבוץ ניר דוד, כאשר החלה לפתח תחום של פילטיס מכשירים בסטודיו ובנוסף, באופן זמני וחלקי במסגרת מכון הפילאטיס של דליה מנטבר בצפון תל אביב, בסניף המכון שהייתה בדרכה אליו במועד התאונה.

...

נוכח המחלוקות בין הצדדים ותיאוריהם אין מנוס מציון פרטים מסוימים או עובדות בפסק הדין אשר קשים לקריאה ובית המשפט מצר על כך ומתנצל מראש בפני המשפחה.

אין חולק כי בגילה הצעיר כבר הייתה בידה תעודת הסמכה ללימוד פילאטיס, ולאור עדות מעסיקתה ברי כי הייתה מתפתחת תעסוקתית בכיוון זה או כיוון דומה, ואף לנוכח עדות אמה כי הייתה לומדת לקראת תואר אקדמי, אני סבור כי רמת השתכרותה בעתיד לא הייתה נופלת מהשכר הממוצע במשק.

הדרישה נדחית.

התביעה כנגד הנתבעים 3-4 נדחית.

התביעה כנגד הנתבע 5 (קלוד אייזיק חייט) נדחית.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת לפניי שתי תביעות עזבון ותלויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – חוק פלת"ד).

יסודן של התביעות בתאונה דרכים קטלנית.

קרנית שילמה פיצויים בגין מותו של ראמי, ובגין פציעתו של נג'אר. התביעות תביעת חסונה בתביעה זו תובעים הוריו של חסונה ז"ל – מיאדה וריאד חסונה, ייבדלו לחיים ארוכים (להלן – מיאדה וריאד, בהתאמה) – פיצויים כיורשים על פי דין בעזבונו של חסונה, וכמי שהיו תלויים בבנם (טענה שנזנחה בסיכומים).

לעניין הנזק, וככל שלא תיתקבל עמדת "קרנית" לפיה יש לדחות את התביעה, הרי שהוכח שעובר לתאונה לא עבד המנוח חסונה קרוב לשנה, וקודם לכן הישתכר כ-4,700 ₪ לחודש.

...

תביעת התלויים נדחית, הן מחמת שנזנחה בסיכומי התובעים, והן מחמת שלא הוכחה תלות של התובעים בבנם, ולא הוכחה תמיכה של חסונה בהוריו ומה היקף התמיכה.

משנדחו התביעות נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

נוכח תוצאותיה הקשות של התאונה החלטתי שלא להשית על התובעים את הוצאותיה של "קרנית". נוכח הממצאים המתייחסים לצד ג' החלטתי שלא להשית את הוצאותיו על "קרנית", הגם שההודעה נגדו נדחתה.

רקע ההליך דנן ביום 8.1.10 היה המנוח ת.ש (להלן: "המנוח") מעורב בתאונת דרכים, שבגינה הוא נפגע באופן קטלני ונפטר מפצעיו בבית החולים (להלן: "התאונה").

תביעת העזבון נגד הנתבעת והסדר הפשרה ביניהם יורשי המנוח, בשם עיזבונו ותלוייו - הגישו בעבר כנגד הנתבעת תביעה לפצוי בגין נזקיהם עקב פטירתו.

ביהמ"ש בדק האם אכן נגרם לגורם המשבב נזק או רווח בגין אותה תאונה, וקבע שלא יעלה על הדעת כי קרן הפנסיה תשבב נזק שלא נגרם לה, כאשר בפועל, לאחר העוולה, היא פטורה מתשלום קיצבאות פנסיה שהייתה אמורה לשלם, אילמלא בוצעה העוולה; עוד לטענת הנתבעת - עפ"י עיקרון זה, יש לבחון את הנזק הכלכלי שניגרם, ורק בגינו קיימת זכות תביעה; בעניינינו - הנזק שניגרם ליורשים אינו אבדן קצבת נפגעי עבודה.

...

אני מקבלת את נימוקי המל"ל בעניין זה. אוסיף, כי שוכנעתי, שמקום בו עסקינן תביעת שיבוב מכוח החוק, תביעה שהיא תביעה כספית וכאשר בעל הזכות אינו נדרש להוכיח את "נזקו" אלא מהו הסכום ששילם - הרי שאין מקום לערוך חישובים של "רווח והפסד" ביחס לאותם תגמולים.

אשר על כן – אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר "חסכון" המקנה זכות להפחית מהתגמולים שהמל"ל זכאי לשיבוב בגינם.

סוף דבר בהתאם לסכומים המפורטים לעיל, בסעיפים 22, 40-42 לפסק הדין: אני מחייבת את הנתבעת לשלם למל"ל את הסך של 1,198,846 ₪.

לפניי תביעה לפצוי בגין ניזקי עזבון ותלויים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

ביום 04.12.11, נפגעה מ.פ ז"ל, ילידת 11.11.52 (להלן: "המנוחה") כהולכת רגל בתאונת דרכים קטלנית (להלן: "התאונה").

כמו כן, מוסיפים התובעים וטוענים, כי לא שולם להם כל תגמול מכוח קרן "מקפת", שעה שמדובר בתאונת עבודה (ראה סעיף 15 לסיכומי התשובה מטעם התובעים) וכך גם לא שולם להם פדיון ימי חופשה ופצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו (ראה סעיף 16 לסיכומי התשובה מטעם התובעים).

...

לאחר שבחנתי הנתונים הרלוונטיים, מצאתי לקבל טענת הנתבעים בעניין שכרה היומי של המנוחה בסך של 530 ₪ ולנכות סך כולל של 80,168 ₪, מהפיצוי שפסקתי בתביעת העיזבון, בגין 151.26 ימי חופשה וימי מחלה.

סיכום תביעת העיזבון – אובדן השתכרות "בשנים האבודות" 1,386,715 ₪ בניכוי אובדן התמיכה הכלכלית בתובע 1 [בתביעתו כתלוי] 946,280 ₪ (-) נזק לא ממוני – כאב וסבל 46,000 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 12,000 ₪ בניכוי פדיון  56.29 ימי חופשה ופיצוי בגין 94.97 ימי מחלה שלא נוצלו 80,168 ₪ (-) סך הכל 418,267 ₪ תביעת התלוי – אובדן התמיכה הכלכלית מהכנסת המנוחה 946,280 ₪ אובדן שירותי המנוחה (כרעיה) 150,000 ₪ בניכוי קצבת התלויים [ביטוח לאומי] 924,400 ₪ (-) (לפני תוספת ריבית והצמדה) סך הכל 171,880 ₪ 25% מהפיצויים שנפסקו בתביעת התלוי 274,070 ₪ סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעים הסכומים המפורטים לעיל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעים החזר אגרת בית-משפט והוצאות משפט (שכר-טרחת המומחה מטעם האחרונים, בהתאם להצגת חשובית / מס קבלה ושכר עדותו בסך של 2,000 ₪ כולל מע"מ), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם בפועל וכן שכר-טרחת עו"ד כדין.

מ ב ו א לפניי תביעה לפצוי עיזבון ותלויים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), בעקבות תאונת דרכים קטלנית מיום 3.6.12 (להלן: "התאונה"), בה קיפח ש. ר. ז"ל (להלן: "המנוח") את חייו.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה ושכרו הרבע שנתי של המנוח במל"ל, סמוך לפני התאונה עמד על סך של 26,930 ₪ ברוטו (לפי מכתב מהמל"ל בתאריך 5.2.14 שצורף לתחשיב התובעים), היינו 8,976 ₪ ברוטו לחודש, ולפי תלוש השכר האחרון במאי 2012 הישתכר המנוח בממוצע 1-5/12 סך של 8,363 ₪ נטו לחודש.

באשר לטענת האלמנה, כי יש לפצותה בגין הפסד השכר שניגרם לה בעקבות מותו הפתאומי של המנוח, אשר כפה עליה להשקיע את מירב מאמציה וזמנה, בילדיה ובמשק הבית, וזאת על חשבון עבודתה בעסק העצמאי שבבעלותה, נקבע בפסיקה, כי ביהמ"ש אינו רשאי לפסוק פיצוי נוסף בגין הפסד השכר שיגרם לאלמנה כתוצאה מהצורך לצמצם את משרתה בעקבות מותו של הבעל.

...

עוד טענה הנתבעת, כי התובעים לא הוכיחו הוצאותיהם וצירפו קבלה אחת בלבד בסך 4,000 ₪ בגין עלות מצבה, לא הובאו כל ראיות להוצאות אחרות ובכלל זה לגבי מסע אופניים שממילא הוא אינו בר פיצוי בהליך זה. אני סבורה, כי התובעים עתרו לפיצוי גבוה מן המקובל בראש נזק זה, מבלי שהציגו תימוכין לכך.

בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת האלמנה לפיצוי כפי שהצהירה בסעיף 12 לתצהירה בסך של 15,000.

לסיכום הנזק: אובדן השתכרות בשנים האבודות (ממועד התאונה ועד גיל פרישה) 552,582 ₪ אובדן קצבת זקנה (ממועד הפרישה ועד סוף תוחלת חיים) 97,481 ₪ כאב וסבל 47,542 ₪ הוצאות קבורה 15,000 ₪ אובדן שירותי בעל ואב 450,000 ₪ ________________ סה"כ 1,162,605 ₪ מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל בסך של 1,528,810 ₪, לפיכך התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל ונדחית.