תביעת עזבון וקרובים נוכחים בגין רשלנות רפואית שגרמה למוות

התובעים הם עיזבונו אישתו וילדיו.

עוד נאמר כי לעיתים קרובות בחולים בסיכון גבוה מקובל לשתק את החולה באמצעות משתקי שרירים המחלישים מאוד את יכולתו הפיזית של החולה לקום משכיבה.

המומחה ציין כי - "האינטובציה החוזרת וההחייאה נוהלו לכאורה באורח תקין אך החולה היה כבר במצב בלתי הפיך שניגרם עקב התקלות שפורטו". נקבע כי סיבת המוות הייתה שליפת הצנור מקנה הנשימה והחזרתו לאחר מכן לושט או בסבירות נמוכה יותר לקנה בעודו סתום, בנגוד לנהלים.

באשר לפגישה שנערכה עם פרופ' הלוי נטען כי הוא מתאר שיחה בה נכח לרבות דברים שאמר שם "בשפה מאוד מקצועית ורפואית". נטען כי טענות באשר לפגיעה בהסכמה מדעת לא מדובר בעיניין רפואי.

בנוגע לטענה בדבר הרחבת חזית נטען כי יש לפרש את המושג עילת תביעה באופן רחב וכאן העילה היא כי "הנתבע התרשל בטיפול במנוח וכתוצאה מהטיפול הרשלני שלף המנוח את הטובוס ובעקבות זאת ובעקבות פעולות שבוצעו לאחר מכן נפטר" עילה זו לא השתנתה (ר' סעיף 6 לתגובה) ולכן אין צורך בתיקון התביעה.

תובע צריך להבהיר מהי הרשלנות הרפואית לה הוא טוען, מה המצע העובדתי לכל אחת מטענותיו (בין שזו רפואית ובין אם לאו) ולאפשר לנתבע להיתגונן ביחס לאותן הטענות הממוקדות.

...

מקובלת עלי טענת הנתבע כי הטענה שכל אותן טענות חדשות נכללות בעילת התביעה הכללית בדבר רשלנות רפואית סביב הטיפול בטובוס - אינה יכולה להתקבל.

לאור כל האמור בפרק זה לעיל, סך הפצוי בגין ניזקי התובעים בגין התאונה השנייה הוא כדלקמן: הפסד שכר "בשנים האבודות" לתקופת העבר 161,106 ₪ הפסד שכר "בשנים האבודות" לתקופת העתיד 843,755 ₪ נזק לא ממוני - 20,733 ₪ הוצאות לוויה וקבורה - 15,000 ₪ סה"כ פיצוי בגין התאונה השנייה: 1,040,594 ₪ תביעת ההורים מכוח "הילכת אלסוחה" הטענות והעובדות כאמור, ההורים, התובעים 2 ו-3, תובעים גם בטענה כי נזוקו בנזק גוף (נפשי) שניגרם להם כ"נפגעים" בתאונת דרכים (כהגדרת בחוק הפלת"ד) בה נהרג בנם.

עוד נטען, כי "התאונה אירעה מספר דקות לאחר צאתו של המנוח מביתו ודבר מותו בתאונה פורסם סמוך לקרות התאונה בערוצי הטלוויזיה. חברו הקרוב של המנוח הבחין במנוח והגיע באופן מיידי לביתו של המנוח ודיווח לאימו של המנוח, התובעת 2, בדבר בתאונה הקטלנית ופירט בפניה פרטי התאונה". עוד נטען מטעם ההורים, ש"הגיעו מיד אחרי התאונה לבית החולים", כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה הם סובלים מבעיות נפשיות, "שמתבטאות, בין היתר בדכאון, חרדות, פחדים, סיוטים בלילות, עצבנות יתר, נדודי שינה וירידה בתיאבון". כרקע לדיון אבהיר, כי אין מחלוקת כי ההורים לא היו נוכחים בתאונה עצמה או ברגע פטירתו של בנם, ועל כן, על פי הדין על מנת להחשב "נפגעים" בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד עליהם לעמוד תחילה בתנאים שהתוו בפסיקה שיסודותיה בהילכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) (לעיל ולהלן: "הילכת אלסוחה" או "אלסוחה").

בעקבות הגשת כתב התביעה המתוקן, הוגשה מטעם התובעים בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה לבדיקת ההורים ומתן חוות דעת רפואית פסיכיאטרית בעיניינם; זאת, בטענה כי נגרם להם נזק נפשי של ממש, שלפי הפסיקה הנו בר-פיצוי בתנאים שמתקיימים גם בעניינינו.

האם היתקיימו בעניינינו התנאים השני והשלישי בהילכת אלסוחה בענין הקפו הנורמאטיבי של התנאי השני אפנה לדבריו של כב' הנשיא השופט שמגר, לענין אופן ההתרשמות העצמאית הנידרש, כאמור בפסק דין שניתן בעיניין אלסוחה [כפי שהובאו בפיסקה 20 לפסק הדין]: "היתרשמות ישירה מן הארוע המזיק – הדרישה בפסיקה הזרה היא, כי התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לארוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות. מאידך גיסא, ראינו, כי נמתחת ביקורת רבה על הצבה הדרישה בדבר היתרשמות ישירה מן הארוע המזיק כמגבלה מהותית להטלת אחריות. כנטען על פי אותם דברי ביקורת, אין לשלול מדעקרא את האפשרות להכיר בנזק נפשי, אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני. ברור ומובן לכאורה, כי ככל שהתובע קרוב לארוע המזיק וחווה את החוויה הטראומטית בחושיו, הנזק הנפשי אשר נגרם לו, צפוי יותר, כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין. כאשר ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם והמידע מתקבל מכלי שני, מותר להניח באופן סביר, כי עוצמת האירועים הקשים מתקהה ומתרככת, ובנסיבות אלה צפיות נזק נפשי ממשי הולכת ופוחתת. כך – דרך כלל, אולם לא תמיד. איני סבור כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפי תשלל על הסף זכותו לפצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על כן, בתנאי ההתרשמות הישירה, אך ניזקו היה צפוי בנסיבות העניין. ראינו, כי רבות הדוגמאות לנסיבות אשר הדמיון יכול להעלות, בהן העמידה על דרישת החוויה החושית הישירה מן הארוע המזיק עלולה להביא לתוצאות שאינן צודקות. משום כך ראוי, לטעמי, לדבוק בעיניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון ככל מקרה ומקרה, אם ניזקו של התובע, אף אם נגרם על ידי קבלת אינפורמאציה מכלי שני – היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה, כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע...". בפסיקה מאוחרת יותר, קבע כב' הנשיא השופט שמגר, כי העקרונות שהותוו בהילכת אלסוחה, עוד טעונים פיתוח והרחבה, וכי במתכוון לא נקבעו קווים מדויקים לתחימת הסוגיה, המצויה בשלבי התפתחות ועיצוב ראשוניים במשפטנו [ע"א 642/89 שניידר נ. עריית חיפה (פורסם;13.01.1992)].

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: תביעתם הישירה של התובעים 2 ו-3 בטענת "נפגעים" לפי חוק הפלת"ד – נדחית.

תביעת העזבון באמצעות יורשיו מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך 1,125,594 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים החזר שכר טרחת עורך דין בסך 171,203 ₪, וכן - החזר האגרה ששילמו התובעים בנדון, והחזר מחצית מהסכום הכולל ששילמו התובעים בגין חוות הדעת הפסיכיאטריות שניתנו בעניינם בנדון.

התביעה בנסיבות המקרה חל הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו". לתובעים אין יכולת לדעת מה הנסיבות שגרמו להתרחשות התאונה ולמותו של המנוח.

מסיבה זו לא נרשמה סיבת המוות בתעודת הפטירה, לא נשלח דיווח כדין למשרד הבריאות, ובהודעת מחלקת נוירוכירורגיה על פטירת המנוח לא סומנה בטופס החלופה לפיה פטירת המנוח נגרמה עקב ארוע חריג במהלך הטיפול הרפואי, ולא כתוצאה מהמלך הטבעי של מחלתו.

פרופ' רכס אישר שההשגחה בה מדובר אינה חייבת להיות של איש צוות רפואי, וניתן להסתפק גם בנוכחות של בן מישפחה או מלווה אחר.

בעיניין שומת הנזק טוענים הנתבעים כך באשר לראשי הנזק השונים: הפסדי הישתכרות וקיצבת זקנה בשנים האבודות – אין לפסוק לעזבון פיצויים כלשהם בראש נזק זה. המנוח היה נשוי והנתבעים חשופים לתביעת אשת המנוח כתלויה, הגם שלדברי התובעים עזבה האחרונה את הארץ.

חשוב היה לתובעים להוכיח התרשלות מובהקת של הצוות הרפואי בכך שלא הרימו את דפנות המיטה חרף הסיכון הגבוה מפני נפילה שסומן לגבי המנוח, ועל כן ניסו התובעים לערער את התשתית העובדתית שהניחו הנתבעים בעיניין זה. דא עקא, הרשומה הרפואית הממוחשבת מתעדת את פעילות הצוות הסיעודי וממנה עולה שדפנות מיטתו של המנוח הורמו ביום הארוע בשעה 22:18 (עמ' 59 שסומן גם 3 מתוך 17 למוצגי הנתבעים).

וכך רשמה ד"ר יופה בתעוד שנירשם דקות ספורות לאחר ארוע הנפילה, בשעה 22:45: "נקראתי למטופל על ידי צוות סיעודי לאחר שהוא נמצא שוכב על הריצפה במרפסת. בהגעתי המטופל עירני, אינו יודע לספר מה היתרחש. סימני דימום באף ובפה. בבדיקה: ללא המטומה על גבי הקרקפת... ככל הנראה המטופל קם מהמיטה בכוחות עצמו ונפל במרפסת. ישלים CT ראש. נדווח לבני מישפחה ונבקש שיתלוו אתו לCT מוח. ישהה מול תחנת האחיות בלילה הקרוב". (עמ' 72 שמסומן גם 16 מתוך 17 למוצגי הנתבעים).

...

הנתבעים ישלמו לתובעים – יורשיו של המנוח – פיצויים בסך 35,000 ₪ בגין הוצאות קבורה, וסכום של 120,000 ₪ בגין נזק שאינו ממוני.

סה"כ ישלמו הנתבעים לתובעים פיצויים בסך 155,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט.

הנתבעים ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים: פיצויים בסך 155,000 ₪; אגרות משפט כפי ששולמו ושכר עדים בסך 1,000 ₪.

לא נידרש לחוות עמדה בשאלות של התרשלות או אשם פלילי שעמדו ביסוד חקירת המישטרה.

קרוב לוודאי חבלה בלתי ישירה (מנפילה), סמוך למועד המוות.

לאור חוו"ד וחקירה של מנהל המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, ניתן בהחלט לקבוע במידת שיכנוע העולה על מאזן ההסתברויות, כי מות המנוח נגרם אכן מכך שנקבר פתאומית תחת ערימות עפר שנשפכו עליו מאחת המשאיות המעורבות.

ניתן לקבוע שאחת משתי המשאיות הנה המשאית המעורבת ששפיכת המטען ממנה גרמה עובדתית לפטירה, ורק אחת, אך לא ניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות מי מהן, מטעמים ראייתיים לא אובייקטיביים, אלא כאלה הנעוצים בתובעים ועדיהם.

ואילו חבותה של קרנית הינה "שיורית". קרנית אמורה ונועדה לפצות כאשר לא ניתן, מטעמים אובייקטיביים, לאתר הנהג בשקידה סבירה של התובע, וכתולדה נשללת ממנו האפשרות לתבוע המבטחת, או כשלא ניתן אובייקטיבית לקבוע מי מבטחת החובה האחראית לפצוי (ראה למשל פס' 66 סיפא לחוות דעתו של השופט עמית בע"א 7451-19 עיזבון המנוח גבריאל אסולין ז"ל נ' וליד דרויש (12.10.2020) .

עם זאת לא ניתן, אך מכוח העובדה שחסן הודה במה שעד התביעה ביקש שלא לייחס לו (שפיכת המטען בבור בו נמצאה גופת המנוח) לצעוד צעד אחד נוסף ולומר כי יש לקבל גירסתו בשלמות וחסל – כאשר גם בגירסה זו כאמור, יש תמיהות (לענין סדר הפריקה לעומת יציאת הילדים והשבתם לאם, ואי אזכור נוכחותו של נג'ואן במישטרה, לה בהחלט ניתן היה לצפות, ולו אינטואיטיבית).

...

בחלופה השלישית, שהיא זו המתקיימת לטעמי, דין התביעה לדחייה מעיקרא.

מכאן ולאור גרסתו הלא מהימנה של מחמוד שחסן לא שפך בבור בו נמצאה גופת המנוח , ההימנעות מהעדת האם, אי העדת נג'ואן, והסתירות הממשיות עליהן עמדתי בגרסת עדי התביעה (האב, ודודו מחמוד), אין מנוס מקביעה שלא ניתן לאשורה לקבוע איזו משאית (ונהג) הנם המעורבים בתאונה.

בסבירות פחותה יש לומר כי למצער, אותם הסתרה והימנעות ראייתית מצד התובעים, אינה מאפשרת לקבוע כלום מדובר בעמימות מובנית או לא. גם אז כאמור לא משתנה התוצאה, ודין התביעה לדחייה.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 14697-04-20 פלוני נ' טפול רפואי מידי (טר"מ) בע"מ לפני כבוד השופטת צבייה גרדשטיין פפקין תובעים 1. עיזבון המנוחה הקטינה פלונית ז"ל 2. פלונית 3. פלוני ע"י ב"כ עוה"ד דר ו/או ניסים נתבעת טפול רפואי מידי (טר"מ) בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד פרי ו/או בולטץ' פסק דין

אצל הנתבעת נערכה לתובעת בדיקת שתן, נבדקו מדדים, והתובעת תושאלה, בין היתר לנוכחות צירים או דימום נרתיקי.

לטענת התובעים מותה של התינוקת נגרם בשל רשלנותה של הנתבעת שלא הפניתה את התובעת לבית החולים או לכל טפול רפואי מתאים, ביודעה כי כאבי גב מהוים סממן ללידה מוקדמת ובהיעדר אפשרות לבדוק אצלה האם אכן מדובר בלידה מוקדמת (בהיעדר גניקולוג או איבזור גניקולוגי מתאים כמו מוניטור או אולטרסאונד במרכז הנתבעת בבאר שבע).

על פי עמדת הנתבעת : "לא צריך להיות מומחה בתחום על מנת לדעת שנשים בהריון סובלות לעיתים קרובות מכאבי גב בשל עליה במשקל בתקופת ההיריון ו/או מאמץ מוגבר ו/או עמידה ממושכת ו/או סיבות אחרות וכי מדובר בתלונה שכיחה. יצוין, כי לפי אתר האנטרנט של שירותי בריאות כללית, נכון למועד כתיבת שורות אלו, השכיחות של לידה מוקדמת נעה בין 6.5% לבין 7% מכלל הלידות המוקדמות (שמתוכן כ- 25% הן לידות מוקדמות יזומות ולא כפי שבעניינו). במלים (א)חרות, לידה מוקדמת ספונטאנית, היא בשכיחות של 5% בלבד, כאשר תלונות על כאבי גב בהריון הן תלונות שכיחות בשיעור של לפחות 75% מכלל הנשים בהיריון (סעיף 11 לכתב ההגנה).

אכן, כטענת הנתבעת - הרשומה הרפואית אינה אמורה לשמש ככתב הגנה מתוכנן מראש למקרים של תביעה עתידית בגין רשלנות רפואית (סיכומים סעיף 154, וההפניה לת"א (מחוזי מרכז) 5950-06-08 פלוני נ' בית חולים שערי צדק (2015); וההפניות בפסק דין זה לת"א (מחוזי – י-ם) 668/95 סבח נ' מדינת ישראל (2000); ת"א (מחוזי חיפה) 1083/00 פלוני נ' קופ"ח כללית (2005); ות"א (מחוזי ירושלים) 3194/01 זליג נ' קופ"ח לאומית (2006)).

...

נתונים ספציפיים אלו פועלים לטובת מסקנה בדבר סיכוייה הגבוהים של התינוקת המנוחה לחיות לו הייתה מופנית התובעת לבית החולים בלילה עובר ללידה, מקבלת את הטיפול הטוקוליטי, נדחית הלידה לפחות ביומיים עד שבעה ימים, מתקבל טיפול טוקוליטי – כגון צלסטון ומגנזיום – לשיפור מצבה של התינוקת המנוחה.

נוכח כלל האמור, אני מקבלת את חוות דעתם של מומחי התובעים בעניין זה, וקובעת כי אם התובעת ועוברה היו מופנים למיון, סביר יותר להניח שהייתה מאובחנת לידה מוקדמת, היה ניתן טיפול מתאים, היתה מושהית או נדחית הלידה והיה ניתן טיפול טוקוליטי, ובכך היה נמנע מותה המצער של התינוקת המנוחה, התובעת 1 ז"ל. הנזק נוכח ההלכות הידועות בכל הנוגע לקטין (הלכת פינץ (ע"א 10990/05  פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד סא(1) 325 (2006); שכר ממוצע במשק ועוד), אין מחלוקת בין הצדדים אשר לנזקים בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות – סך של 964,053 ₪ ובגין הוצאות קבורה ומצבה סך של 15,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעים סך של 1,829,053 ₪.