תביעת עונש בעבירת אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה

כתב האישום ורקע ביום 11.9.17 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של אי קיום צו בית משפט - לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק ו/או חוק התיכנון והבניה").

העבירה של הפרת צו של בית משפט חמורה, ולראיה הענישה שנקבעה בצידה, ולא מצאתי כל בסיס לטענה כי מדובר בזוטי דברים.

ביהמ"ש העליון היתייחס להקפדה היתרה הנדרשת מצד התביעה בבואה לנסח את כתב האישום ברע"פ 2581/14 יקותיאלי נגד מדינת ישראל (12.2.15) (להלן: "פס"ד יקותיאלי"), וכך נקבע שם: "לנוסח של כתב האישום נודעת משמעות ניכרת. כתב האישום הוא המסמך המכונן של ההליך הפלילי ... זהו המסמך עימו נידרש הנאשם להיתמודד. הוא המגלה לנאשם מהם המעשים או המחדלים המיוחסים לו ומהן הנסיבות המפלילות שאפפו אותן. הוא אף מודיע לנאשם מיהם העדים העתידים להעיד כנגדו ובאלה עבירות הוא נאשם, ומאפשר לו להעריך את ה"סיכון" הרובץ לפתחו.

...

לאור כל האמור לעיל, אילו כתב האישום לא היה מבוטל, דינה של הבקשה לתיקון כתב האישום היה להידחות.

לאור כל האמור לעיל, אילו כתב האישום לא היה מבוטל, דינה של הבקשה לתיקון כתב האישום היה להידחות.

סוף דבר ראוי לאפשר לנאשם למסור את גרסתו בנוגע לעבירה המיוחסת לו מבלי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום, במיוחד נוכח הכשלים בהתנהלות המאשימה עד כה בעניינו, כשמנגד, לא קשה לראות איזה נזק משמעותי ייגרם, מביטול כתב האישום, במיוחד, כאשר ביטול כתב האישום אינו מונע הגשתו מחדש במידת הצורך, ככל והמאשימה תמצא לנכון לעשות כן. לאור האמור, אני מורה על ביטול כתב האישום.

בתאריך 30.5.00, בת"פ (חדרה) 3941/98 (ת/1), לאחר שהורשע על פי הודאתו בעבירה של בניה ללא היתר, בשל בניית עמודי בטון וגרם מדרגות לתוספת קומה א' בבית מגורים משותף + קירות בלוקים בשטח של כ- 45 מ"ר, מבלי שהיה לו היתר כחוק לעשות כן, נדון הנאשם לעונשים אלה: · קנס בסך של 3,500 ₪ או 15 ימי מאסר תחתיו.

זאת, חרף העובדה שבשנת 2005 הוגש כנגדו כתב אישום נוסף בגין אי קיום צו ההריסה והוא הורשע על פי הודאתו בעבירה של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה ונדון למאסר על תנאי בן 4 חודשים שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה מסוג העבירות בן הורשע, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה (ר' גזה"ד מיום 12.9.06 בת"פ (חדרה) 1184/05).

המאשימה לא ביצעה את צו ההריסה על אף שחלפו שנים רבות מאז שהוצא והדבר הוביל לכך שהנאשם, אשר לא היה מיוצג בשני ההליכים ההם, סבר כי "הוא סיים את חובתו והחובה עוברת לתביעה שצריכה לבצע את זה... ברגע שבצו נכתב במפורש שהחובה מוטלת על הוועדה, הנאשם חשב שהחובה לא עליו" (ר' תו"ב (חדרה) 14312-08-14 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה חדרה נ' אבורמד).

...

טענות הנאשם הועלו לראשונה רק בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו בתיק זה, דהיינו בגין "אי הקיום השני". אין מדובר במקרה שהיה בו שיהוי שכן המאשימה הגישה כנגד הנאשם שני כתבי אישום בגין אי קיום צו ההריסה ולמעשה "באו לקראתו בזה שחיכו". בנוסף לכך ובתשובותיה לשאלותי, הבהירה ב"כ המאשימה כי עלויות ההריסה גבוהות מאוד, כי "קשה עד בלתי אפשרי לקבל אותן בחזרה, ולכן הועדה הורסת בשטחים למבני ציבור אך לא בשטחים פרטיים..." וכן כי בתקופה שבה ניתן צו ההריסה הנדון כאן, "הצווים היו ניתנים כך באופן אוטומטי...". דיון והכרעה לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים, הוראות החוק הרלבנטיות וההלכה הפסוקה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

בנוסף לכך, בחנה היא את שאלת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן ובסופו של דבר קבעה כי לנוכח העובדה שהשיהוי בהגשת כתב האישום לא נעשה בזדון, אזי ביטויו צריך לבוא בגזירת העונש.

סוף דבר, מפני הנימוקים שפורטו לעיל, החלטתי להורות על ביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק – שיהוי באכיפה (ולא אכיפה בררנית).

ביום 6.3.17 הורשע הנאשם על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירות של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 ובשימוש ללא היתר לפי סעיף 204 (א) – עבירות לפי פרק י' לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 לפי נוסחו במועד הגשת כתב האישום (להלן: "חוק התיכנון והבניה").

עם היתקדמות הליכי הבניה נתגלתה טעות בבצוע הבניה בשטח אשר הובילה לשינויים בצורת הבניה וכן לתביעות משפטיות בין הנאשם לבין הקבלן המבצע.

. "בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צוים שפוטיים בתחום התיכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צוים שפוטיים".

...

לסיכום, באת כוח הנאשם עתרה למתחם ענישה הנע בין 2,000 ₪ - 6,000 ₪ וביקשה להשית על הנאשם עונש ברף הנמוך של המתחם, תוך פריסתו לתשלומים בשים לב לנסיבות תיק זה ולענישה הנהוגה אליה הפנה וכן לנסיבותיו האישיות של הנאשם.

אפנה גם לרע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל, (26.03.2007) בו נדחה ערעורו של נאשם על עונש של 45 ימי מאסר בפועל, קנס בסך של 7,500 ₪ והתחייבות בסך של 10,000 ₪ בגין הפרה ראשונה של צו הריסה לתוספות לבית מגורים בשטח כולל של 308 מ"ר (ראו גם : מקרה נוסף בעפ"א 61189-07-13 חט'יב נ' ועדה מקומית בקעת בית הכרם (1.4.14)) שם אישר בית המשפט המחוזי בחיפה גזר דין של 90 ימי מאסר בפועל על מי שהורשע באי קיום צו שיפוטי להריסת בית מגורים.

שקלתי לקולא את הודאתו של הנאשם ללא ניהול הליך הוכחות בפני ביהמ"ש. לאור מתחם העונש שקבעתי, ובהתחשב בנסיבות אשר הבאתי לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר של חודש אשר ירוצה בעבודות שירות.

הסנגור בטיעון לעונש טען שהמצב הוחזר לקדמותו, אך לא הציג בפני בית המשפט או התביעה מסמכים המלמדים על כך. לעניין זה אדגיש שהכרעת הדין ניתנה כבר ב9/8/2020 .

יפים דברים שנפסקו בע"פ 6415-08-07 נייגר נ' עריית רעננה ואח' (05.05.08): "עבירה של אי קיום צו בית משפט בנגוד לסעיף 210 לחוק התיכנון והבניה הנה עבירה חמורה בפרט לנוכח התופעה המדאיגה של אי ציות לחוק וזלזול בצוי בית המשפט דרך כלל ובתחום התיכנון והבניה בפרט. בתי המשפט מחויבים לשאת במלאכת מיגור התופעה בדרך של השתת ענישה גומלת ומרתיעה ראו: רע"פ 8406/03, יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה מפי כב' השופטת פרוקצ'יה ([פורסם בנבו], ניתן ביום 27.1.04) וכן רע"פ 2809/05, גבריאל טסה נ' מדינת ישראל מפי כב' השופט רובינשטיין ([פורסם בנבו], ניתן ביום 22.5.05) ". לעניין מידת הפגיעה בערך המוגן אציין שעיכוב ביצוע צו ההריסה ניתן עד 13/11/19 ומאז מועד זה ועד היום לא קויים.

...

לעניין מתחם הענישה הראוי אני סבור שבנסיבות מקרה זה הוא כולל רכיבים של קנס, והתחייבות כספית.

בעת קביעת מיקום עונשה של הנאשמת בתוך מתחם הענישה אני נותן דעתי למצבה הבריאותי המורכב שמטעמי צנעת הפרט לא אפרט בו. אני סבור שנסיבותיה מציבות אותה בתחתית מתחם הענישה.

לאחר עיון ושקילת כל הנתונים אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס בגובה 10,000 ₪ אשר ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ועוקבים החל מ1/7/2021.

בהכרעת הדין מיום 27/3/22 הורשעו המערערים, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התיכנון והבניה או החוק) ובעבירה של שימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 204(א) ו-(ב) לחוק, וזאת בנוסח של החוק לפני תיקון 116.

החל מיום 11/12/02, המערערים לא קיימו אחר הצוו שניתן נגדם בתיק המקור שכן לא הרסו את הבנייה הנ"ל והמשיכו לעשות שימוש עסקי בה. התשובה לכתב האישום במסגרת תשובתם לכתב האישום בפני בית משפט קמא, הודו המערערים בקיום ההליכים הקודמים בתיק המקור ובתיק עמ"ק 20874/04 ובפסקי הדין שניתנו שם, לרבות העונשים שהושתו עליהם, וכפרו ביתר עובדות כתב האישום.

סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע: "המנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע". בע"פ 2406/09 אלבו נ' מדינת ישראל (15.9.10) (להלן: עניין אלבו) נאמרו הדברים הבאים שכוחם יפה בעניינינו: "הוראה זו מעניקה משקל ראייתי מוגדר לשתיקת נאשם במשפטו (ע"פ 556/80 עלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 169, 183-182 (1983)). הרציונל הטמון ביסודה מעוגן בהנחה כי אדם חף מפשע לא יימנע, דרך כלל, מהצגת גירסתו החפה...שתיקת הנאשם עשויה ללמד גם על חששו כי הגנתו תתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית". עוד נקבע בעיניין אלבו כי "כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, המנעותו של נאשם מלהעיד מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 617, 632 (1997)). משקלה הראייתי של שתיקת הנאשם יושפע מהסבר מניח את הדעת – אשר אינו נעוץ אך ברצון להמנע מהפללה עצמית – הניתן לה, העשוי לגרוע מהערך המחזק שיש לראיות המפלילות...". ומהתם להכא: המערערים לא הציגו כל גרסה להגנתם, לא במשרדי הועדה ולא במסגרת של עדות בפני בית משפט קמא, ולא הביאו כל הסבר להימנעותם ממתן עדות.

...

לפיכך, דינו של הערעור על הכרעת הדין להידחות.

גם דין הערעור על גזר הדין להידחות.

בסיכומו של דבר, אני דוחה את ערעורם של המערערים הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.