תביעת עוגמת נפש בגין עיקול חשבון שלא כדין

התובע תיאר את עוגמת הנפש ממנה סבל, וכך גם רעייתו, אשר למרבה הצער נפטרה בנתיים, כאשר חשבונם המשותף מעוקל, כרטיסי האשראי שלו בוטלו והוא נאלץ להנפיק חדשים, וכן נכפה עליו לחדש הוראות קבע אשר בוטלו, והכל בשל רשלנותם של הנתבעים כמעוולים במשותף.

הפצוי בתביעתו ביקש התובע לפצותו בגין עגמת הנפש שנגרמו לו כתוצאה מרשלנות הנתבעים, בכללה פירט את הצורך בבטול כרטיסי האשראי, חידוש הוראות קבע.

עיון בפסיקה אשר דנה במקרים נוספים אשר בהם בוצעו הליכי עיקול והליכי הוצאה לפועל שונים שלא כדין, מעלה כי במקרים דומים קבעו בתי המשפט סכומי פיצוי שנעו בין 25,000 ₪ ועד 50,000 ₪ בגין מקרים שבהם בוצעו עיקולים או ננקטו הליכים שונים נגד אדם שלא היה בעל חוב (ראו למשל ת"א 51450-05-12 סיני נ' מגדל, מיום 30.4.17, תא"מ 62816-06-16 גילה נ' אלבר ציי רכב(ר.צ) בע"מ, מיום 27.8.17, ת"א 28880-01-10 אוחיון נ' בנק דיסקונט בע"מ, מיום 20.4.16 וכן ה"פ 57271-06-13 אילוז נ' עריית באר שבע, מיום 17.11.15).

...

לפיכך אני קובע כי פרסום העיקולים, החיובים וההגבלות הם משום פרסום המהווה לשון הרע.

סבורני כי הגנה זו אינה חלה בענייננו.

נזקים אלה לא כומתו על ידי התובע ומעצם טבעם, סבורני כי ניתן לכלול אותם כחלק מהפיצוי המגיע לתובע בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו. את הפיצוי אותו הוא דרש לקבל בהתאם לחוק איסור לשון הרע ביסס על סעיף 7א לחוק, ובגין כל אחד מהפרסומים – פרסום העיקולים והפרסום השלילי במאגר הפרסומים, ביקש לפצותו בסך של 50,000 ₪, וסך הכל עמדה התביעה בכללותה על סך של 100,000 ₪.

לפניי תביעה כספית על סך של 350,000 ₪, שעניינה פיצוי בגין פירסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") וזאת בשל עיקולים שהטילה הנתבעת על חשבון הבנק של התובע, שלא כדין.

התובע טוען לפגיעה בשמו הטוב ובכבודו תוך גרימת עוגמת נפש רבה.

...

וכך נקבע: "לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק." בנוסף, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(2) לחוק, הקובע הגנה לעושה הפרסום בתום לב בנסיבות ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

מכאן, לאחר שבחנתי את טענות התובע מחד וטענות הנתבעת מאידך, אני סבורה כי ראוי להטיל על הנתבעת פיצוי כספי בסך של 30,000 ₪.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪, בשל פרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

אשר לשיקולים אותם יש לקחת בחשבון בקביעת הפצוי, בכתב התביעה נטען כי עקב העיקול נתפסו כספים שלא כדין , חשבונות הבנק של התובעים נחסמו מפעולות בנקאיות בערוצי השרות וחשבונות הבנק סווגו כחשבונות מעוקלים דבר שיש בו כדי לפגוע בדרוג החשבונות מבחינה בנקאית.

התובע נחקר והעיד כי הנזק שניגרם עקב העיקול הוא הדרוג בבנק שזה הכי חשוב , עוגמת נפש וכי הוא לא יכול לקבל הלוואה וכי הפעילות נחסמה רק בזמן שהיה מעוקל אבל אחרי ביטול העיקול רק הדרוג (ראה עדותו עמ' 9 שורה 21-36).

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובסיכומיהם וכן בעדויות העדים שהעידו בפניי, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הוכיחה כי המציאה לתובעים את דרישת התשלום בטרם הוטלו העיקולים ומשכך נפל פגם בהטלת העיקולים על ידי ידה ולפיכך העיקולים הוטלו שלא כדין ויש לראות בהטלתם משום לשון הרע המזכה את התובעים בפיצוי.

בנסיבות העניין, ולאור כל האמור לעיל אני פוסקת לתובעים פיצוי בסך 3,000 ₪.

סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

לטענת התובעת, בחיובה בגין מוצרים שניתנו לה כמתנות, אי מתן החזר על חיוב כפול, התרשלות בגביית תשלומים והטלת עיקול על חשבונה שלא כדין, הנתבעת הטעיתה אותה, הציגה לה מצגי שוא, נהגה בחוסר תום לב, התעשרה על חשבונה שלא כדין והוציאה דיבתה רעה.

לפיכך עותרת התובעת לפצוי ללא הוכחת נזק בסך של 10,000 ₪ בגין הפרת הנתבעת את "הסעיפים הרלבאנטיים" בחוק הגנת הצרכן ובפרט סעיף 31א בו, פיצוי עונשי בסך 10,000 ₪ נוספים בגין חומרת היתנהלותה, החזר חיוב כפול בסך 1,869 ₪, פיצוי בגין ביזבוז זמן ועוגמת נפש בסך 2,000 ₪ ופצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע בגין הטלת העיקול.

לטענת הנתבעת, אין כל הוכחה כי בשל העיקול הבנק סירב ליתן לתובעת הלוואה או שהעיקול גרם לה לנזק והדבר גם אינו סביר נוכח גובה העיקול (8,000 ₪).

מעבר לאמור לעיל, הרי שיפים לעניננו הדברים שנפסקו למשל בת"א (ראשל"צ) 3298-11-20 שאשא נ' פרץ (27.3.22): "העולה מן המקובץ, כי גם תחת ההנחה שעיקול יכול להוות פירסום לשון הרע (הנחה שאינה נקייה מספקות, והשאלה כאמור טרם הוכרעה ע"י בית המשפט העליון), עדיין בהתאם לפסיקת הערכאות הדיוניות, לרבות פסיקה המנחה בית משפט זה – מהוה עיקול שהוטל במסגרת הליכי הוצאה לפועל פירסום מותר, כמשמעותו בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, אשר לא יכול להוות עילה לתביעת לשון הרע.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתצהירי הצדדים על נספחיהם, שמעתי את העדים ואת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלו, הרי שדין תביעת התובע להידחות, וזאת ללא קשר לשאלה אם הייתה המצאה כדין אם לאו".

סיכומם של דברים דין התביעה להידחות.

התובע טען כי מאחר וכלל לא היה מחויב בתשלום ארנונה בתקופה בה נידרש ממנו לשלם למרות שהמציא את כל המסמכים, מבקש הוא לבטל את חיוב הארנונה שהוטל עליו מחודש נובמבר 2021 עד חודש יולי 2022 ולהחזיר את כל הכספים שנתפסו בחשבונו וכן לפצות אותו בגין הנזקים ועוגמת הנפש שנגרמו לו בסכום 34,599 ₪.

תחילה תביעת התובע להשבת תשלומי הארנונה בטענה כי אינו חייב לשלם ארנונה מאחר ולא החזיק בנכס עד ליום 19.6.22 וכי מדובר בחיוב שלא כדין נמחקת בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לידון בה. שכן, מדובר בתקיפה עקיפה של החלטה מנהלית של רשות מקומית בדמות דרישת תשלום ארנונה כאשר עתירה נגד החלטה של רשות מקומית היא בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים.

נותרה טענת התובע להוצאת לשון הרע בגין הטלת צו העיקול על חשבון הבנק שלו שלא כדין בשל חוב הארנונה דבר המהוה לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ולהלן אנמק: התובע מבקש לחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין הוצאת לשון הרע וכן מבקש סעד של החזר תשלום ארנונה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל החומר שהוגש לבית המשפט הגעתי למסקנה כי אכן נפל פגם בהטלת צו העיקול על ידי הנתבעת ומשכך יש לראות בהטלת צו העיקול כהוצאת לשון הרע המזכה את התובע בפיצוי ואנמק.

משטענת הנתבעת כי צו העיקול בוטל מיד עם מימוש הכספים בבנק לא נסתרה ומשהתובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים בבנק עקב צו העיקול ובשקילת כל השיקולים לעיל, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסכום של 4,000 ש"ח. הנתבעת תשלם סכום זה לתובע בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצלה אחרת, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא.