תביעת עובדת לשעבר להכרה בעצמאותה כיחסי עובד-מעביד

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה אני מצטרפת, בהסכמה, לחוות הדעת המקיפה של חברתי השופטת סיגל דוידוב- מוטולה על טעמיה ותוצאותיה, הן במסקנה המשפטית כי בין מר חיים זר לבין מת"ש  מתקיימים יחסי עובד ומעסיק והן בהיבט הכספי, גובה התשלומים שעל מת"ש לשלם למר חיים זר. אבקש להדגיש בדבריי את חשיבותה של הזכות "לעבוד" והיותו של אדם "עובד" כי בעיני, מעבר לתביעה הכספית של מר חיים זר, שאין ספק כי היא חשובה ביותר, מר זר גם רוצה יותר מכל כי יכירו בו ובעבודתו רבת השנים כ-עובד ולא כמשתקם שעושים עמו חסד בעצם העסקתו.

תכליתו של החוק, כך לפי סעיף 2, היא – "להגן על כבודו וחרותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להישתתפות שויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". הזכות לעבוד מקפלת בתוכה את הזכות להישתתפות שויונית ופעילה בחברה, לחיים עצמאיים בכבוד ולמיצוי יכולותיו של האדם העובד.

עמד על כך הנשיא לשעבר, אהרן ברק, בפסיקתו בבג"ץ מחויבות: "בראייה זו זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לנהוג את חייו הרגילים כבן אנוש בלא שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי נסבל. זוהי התפיסה שהזכות לקיום בכבוד היא הזכות כי יובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים שיאפשרו לו להתקיים בחברה שבה הוא חי". בג"צ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר (פורסם ביום 12.12.2005), פסקות 14-15 לפסק דינו של הנשיא ברק.

...

עם זאת אינני סבורה כי זכויות אלה מובילות למסקנה אליה הגיעו חבריי, בדבר קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין המערער לבין המפעל המוגן בו הוצב.

כיוון שמדובר במסגרת שיקומית, ובסביבה ארגונית שאינה פועלת לפי הנהלים וגם לא לפי הדינים החלים על "מקום עבודה" - אני סבורה כי יש לדחות את תביעות המערער לזכויות סוציאליות כשל "עובד". המערער קיבל זכויות של משתקם, שבחלקן (דוגמת סיוע בדיור) עשויות להיות גדולות מהזכויות הנתבעות על ידו, והוא אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו.

סוף דבר הערעור מתקבל כאמור בסעיף 77 לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, אליה הצטרפו הנשיאה ורדה וירט ליבנה ונציג הציבור מר עצמון ליפשיץ, כנגד עמדתם החולקת של השופט רועי פוליאק ונציגת הציבור גב' שרה זילברשטיין-היפש.

עוד טוען התובע כי אין להעניק חסינות שיפוטית לנתבעים 1 ו-2 וזאת נוכח השוני הנטען בין דיינים לשופטים ובלשונו: "שופטי בית משפט מכירים באופן עיקרוני בשויון ובכפיפות לשלטון החוק של הריבון החילוני ואילו דייני בית הדין הרבני מכירים באופן עיקרוני בכפיפות לשלטונו של בורא כל העולמות" וכן "המבקשים אינם רואים עצמם, במסגרת מילוי תפקידם הדייני, כפופים למושגי יסוד, כדון סמכות, אחריות, חסינות, זכויות חוקתיות ולשלטון החוק הלקוחים מתוך עולם המושגים של הריבון החילוני" (סעיף 20 לתשובה).

על התכליות העומדות בבסיס החסינות השיפוטית וקביעתה כחסינות מהותית עמד כבוד השופט מזוז ברע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' מוסא איבראהים עלי אדם (2.9.2018, להלן: "עניין עלי אדם"): "ניתן להצביע על מספר תכליות של מוסד החסינות השיפוטית, ובהם הבטחת העצמאות השיפוטית ואי התלות של השופטים; החשש מפני חדירת שיקולים זרים למערכת השפיטה; מניעת שבוש המבנה ההירארכי של מערכת המשפט אשר מצדיק כי שופט של ערכאה נמוכה לא ידון בטענה כלפי שופט של ערכאה גבוהה; האנטרס הצבורי בעיקרון סופיות הדיון שעלול להיות מופר בשל פתיחה מחדש של הסיכסוך גם אם דרך פריזמה שונה; מניעת שבוש פעילות מערכת השפיטה והחשש מפני הצפה של תביעות סרק; קושי בגיבוש סטאנדרט ל"רשלנות שיפוטית" ; קיומם של מנגנוני בקרה חלופיים כמו זכות העירעור מזה והליכי משמעת (עד כדי העברה מכהונה) מזה; ועוד שיקולים כיו"ב .

כפי שקבע כבוד השופט עמית: "החסינות של נושא משרה שיפוטית כנגד תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו, לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היא אפוא חסינות מהותית- מוחלטת- מלאה. אין לעקוף חסינות זו לא מלטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. אין לעקוף את החסינות במי מקלדת בכתב טענות, באופן שכל רשלנות הופכת לרשלנות רבתי, רשלנות חמורה, רשלנות מובהקת, רשלנות בוטה- מאד, וכיו"ב ביטויים ברוח פסק הדין בעיניין פרידמן, אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח יחסי עובד- מעביד לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין. אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח היותר של השופט עובד צבור. אין לעקוף את החסינות מכוח אחריות ישירה בשל היות השופט אורגן של המדינה" (שם בפיסקה 3 לפסק דינו של כבוד השופט עמית).

...

דיון והכרעה אקדים ואומר, כי דין הבקשה להתקבל, ודין התביעה להיות מסולקת על הסף כנגד הנתבעים.

לסיכום לסיכומם של דברים, דין הבקשה להתקבל, וכך אני עושה.

בהתאם, התביעה כנגד הנתבעים 1 – 3 נדחית.

לפני תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב תאונת דרכים בה היה מעורב ביום 8.12.16.

מכל מקום, לא הוכח שמדובר ברכב "מעביד" או ברכב ב"בשירות המעביד" אלא ברכב פרטי הרשום על שם אחיו של התובע ואשר שימש את התובע בין היתר גם לשם הגעה לעבודתו כשבין האח לתובע אין יחסי עובד מעביד ובטח לא המעביד ש"בשרותו" אירעה התאונה.

התובע עשה רושם של בחור פיקח, מכיר עבודה פיזית מהי אך גם סיים לימודים אקדמיים בהצלחה, לפחות עובר לתאונה שילב בין עבודה ללימודים, במידה כזו או אחרת.

מאידך גיסא, התובע אושפז חודשיים, תקופת החלמתו הייתה ממושכת והגם שאין אינדיקאציה לכך שעצמאותו היומיומית נשללה, בודאי לעבר ובמידה מתונה יותר לעתיד, יש לפסוק לו פיצוי, הערכת הפצוי נוכח אפס הראיות שהוגשו במישור זה והתיאור הדל שבתצהיר התובע מחייבות הערכה שתביא לפסיקת סכום גלובאלי.

...

בשים לב לתמיהה או סתירה בין עדות התובע לאחיו, עולה שפתוחה בפניו הדרך לעסוק גם במסחר אינטרנטי, לתובע תעודה מאוניברסיטה וגם אם לא יעסוק בסיעוד, בוודאי יוכל למצוא עבודה אחרת המתאימה למגבלותיו, אין סיבה שהתובע עם השכלתו, לא יוכל להשתלב בעבודה כמזכיר רפואי ולו במשרה חלקית כך גם לגבי מגוון רחב של עבודות, על התובע חלה החובה להקטנת הנזק, הצורך להתפרנס מחייב מאמץ וחריקת שיניים, גם אצל אדם בריא וגם אצל אדם מוגבל שהרי בזעת אפינו נוכל לחם, אין בסיס לקבוע שנכותו התפקודית של התובע מגיעה כדי 90% שהרי המשמעות היא שהתובע איננו כשיר לשום עבודה וההתרשמות מהמצוי בתיק ומעדות התובע שלמסקנה כזו אין בסיס, כל שפרטה הנתבעת ביחס לנכויות ואופיין איננו מנותק מהמציאות ברם שילובן יחדיו והקושי האמיתי במציאת עבודה בתחום הלימודים שלמד התובע מביאים למסקנה שנכותו התפקודית של התובע איננה נופלת מזו הרפואית ואף עולה עליה מעט והנני מעריך את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 65%.

התוצאה היא שהתביעה נבלעת והתובע זכאי ל-25% מנזקיו.

סוף דבר הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 744,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%+מע"מ ובצירוף הוצאות משפט (כולל אגרה) בסך 1,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימי עבודה (נוכח חודש החגים שלפנינו) שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

מבוא וסקירת ההליך מונחת לפנינו תביעתו של מר אלכסנדר מוצ'ניק (להלן: "התובע") כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת אלובין תעשיות אלומיניום בע"מ (להלן: "הנתבעת").

] הפסיקה הוסיפה וקבעה, כי התפקידים שעליהם מדובר בס"ק (5) הנם כאלה שבהם המעסיק נותן לנושא התפקיד חופש פעולה מרבי, וזאת מתוך הכרה שהוא ראוי לכך וזקוק לכך כדי לבצע את התפקיד בצורה נאותה.

חופש פעולה זה פרושו עצמאות רבה מאוד בקבלת החלטות, בביצוען, באחריות לנעשה, וכל אלה מצריכים פרקי זמן בלתי מבוקרים ובלתי מוגדרים, הן לצורך העבודה והן לצורך המנוחה[footnoteRef:6].

כן נקבע, כי את השאלה אם התפקיד דורש מידה מיוחדת של אמון אישי אם לאו, יש לבחון לפי קנה מידה אובייקטיבי ולא סובייקטיבי[footnoteRef:7], תוך מתן דגש כי לא די באמון גרידא, כפי הנידרש בכל מערכת של יחסי עבודה, אלא במידה מיוחדת של אמון.

גם כאן, התובע לא נחקר ביחס לטענתו, ונשוב ונזכיר פעם נוספת, כי מנהליו הישירים של התובע – רחמים ורמי, לא הובאו לעדות על ידי הנתבעת, וכדי לסתור את טענת ההצטיינות שלו, ו/או כדי להוכיח את טענת הנתבעת לגבי 'קפיצת השכר'.

...

נסכם איפוא ונציין כי עילת התביעה שבנדון דינה להידחות במלואה.

] סוף דבר לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל ברובה, וביחס לעילת התביעה בגין גמול שעות נוספות.

אשר לעילות התביעה בגין השלמת פיצויי פיטורים והשלמת פדיון חופשה, הרי שהן נדחות.

מבוא וסקירת ההליך מונחת לפנינו תביעתו של מר נוריאל צין (להלן: "התובע") אשר הוגשה כנגד מעסיקותיו לשעבר: הנתבעת 1 – חברת הארגז טכנופח תעשיות מתכת בע"מ (שנמצאת בהליכי פירוק), והנתבעת 2 – חברת הארגז תעשיות בע"מ (להלן, יחדיו: "הנתבעות")[footnoteRef:1].

] עוד נקבע בפסיקה, וביחס לס"ק (5), כי מדובר בתפקידים שבהם המעסיק נותן לנושא התפקיד חופש פעולה מרבי, וזאת מתוך הכרה שהוא ראוי לכך וזקוק לכך כדי לבצע את התפקיד בצורה נאותה.

כן נקבע, כי את השאלה אם התפקיד דורש מידה מיוחדת של אמון אישי אם לאו, יש לבחון לפי קנה מידה אובייקטיבי ולא סובייקטיבי[footnoteRef:7], תוך מתן דגש כי לא די באמון גרידא, כפי הנידרש בכל מערכת של יחסי עבודה, אלא במידה מיוחדת של אמון.

[73: סעיף 2 לסיכומי הנתבעות ] מנגד, הדוגמאות שהובאו על ידי עדי הנתבעות, ביחס לעצמאותו של התובע, היו ביחס לנושאים טכניים, מינוריים ושוליים.

לכל היותר, וגם לגבי מיפעל הפיברגלס, 'בכירותו' של התובע התבטאה בעיקר ברמה הטכנית, וללא כל סמכות כלפי יתר העובדים שמתחתיו ובכל הקשור לנושאים רבים ומגוונים, ואף חשובים, במסגרת יחסי עובד-מעסיק, כגון: קביעת שכר, קבלה לעבודה או פיטורים, קביעת אמצעי משמעת, וכיו"ב תנאים נדרשים ביחס למי שהנו "עובד בתפקיד הנהלה". [85: סעיף 11 לתצהיר משה.

...

מנגד, הנתבעות טוענות כי דין התביעה להידחות בכללותה, וכי התובע היה מנהל בכיר בנתבעות, שהחוק אינו חל עליו, ושאינו זכאי לכל תשלום נוסף.

מנגד, הנתבעות טענו כי גם רכיב זה דינו להידחות.

לטעמנו, בנקודה זאת (ורק ביחס אליה), יש לקבל את עמדתן.

" סוף דבר לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.