תביעת עובדת בגין יחס לא הולם, הטרדה ותלושי משכורת חסרים

המשרד פעל באופן לא מוסדר ובנגוד לכללי האתיקה והתקנות החלים על רואי חשבון, באשר להיתנהגות שאינה הולמת את כבוד המיקצוע; גל אינו בקי ברזי הדינים, והתובע "בחושיו חש" כי משהו אינו כשורה וחשש להיפגע מהמצב (כך למשל, אם בעקבות חקירה שתפָּתח בנושא, יאלץ הנתבע לסגור ו/או לצמצם את המשרד, ואף יכולים לתבוע את התובע).

ס' 6 לצוו הרחבה קובע כי השכר המבוטח של העובד לצורך ביצוע ההפרשות הוא שכר העובד ורכיביו כמשמעם בחוק ובתקנות פיצוי פיטורים.

התביעה שכנגד הנתבע (התובע שכנגד) עתר למתן סעד הצהרתי וסעד כספי של השבת כספים ששולמו כדלקמן: השבת פיצויים פיטורים ששולמו בהיעדר זכאות בסך 16,409 ₪; השבת חלף הודעה מוקדמת ששולמה בהיעדר זכאות בסך 6,500 ₪; פיצויים בסך 20,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו בשל חוסר אפשרות לגייס לקוחות חדשים, הוצאות פירסום וזמן עבודה שנדרשו ע"מ לקלוט וללמד עובד חדש; פיצויים בגין סבל ועוגמת נפש שנגרמו בסך 50,000 ₪.

נדון אפוא להלן ברכיבי התביעה שכנגד: השבת פיצוי פיטורים ששולמו בהעדר זכאות – 16,409 ₪ התובע פוטר מעבודתו וזאת לאחר ששולמו לו פיצוי פיטורים; במכתב הפיטורים (נספח ג' לתצהיר מנהל המשרד) צוין: "בהמשך לשיחתך עם גל צורף מיום 6.10.15 ובשל האלימות המילולית שבה נקטת כלפיו, אני מודיעך על סיום יחסי עובד-מעביד בינינו.." סה"כ שולם עבור פיצוי פיטורים סך של 16,409 ₪ כדלקמן: שוחררו הכספים שנצברו לזכותו על חשבון פיצוי פיטורים בחברת הביטוח "מגדל" בסך של 9,673 ₪ (נספח ה לתצהיר גל); בתלוש שכר לחודש 10/2015 שולם סך 5,938 ₪ פיצוי פיטורים (נספח ד' שם); בהמשך, שולם סך של 798 ₪ להשלמת פצויי פיטורים.

פיצויים בגין סבל ועוגמת נפש – 50,000 ₪ הנתבע טוען לעוגמת נפש וסבל, אולם כעולה מכתב תביעתו הוא מבצע את רוב עבודתו מביתו, ומי שבפועל עובד במשרד הוא בנו, גל. לטענתו היתנהגות התובע גרמה לו, אדם מבוגר בן 86 הסובל מבעיות בריאותיות רבות, סבל של ממש ועוגמת נפש רבה ביותר והטרידה את מנוחתו (ס' 30 לכתב התביעה שכנגד; ס' 65 לתצהיר גל).

...

לא מצאנו כי יש מקום לפסוק פיצויים בשל עוגמת נפש ודין התביעה ברכיב זה להדחות.

סעד הצהרתי הקובע כי במקרה דנן התקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת לאור קביעותינו לעיל – דין העתירה לסעד הצהרתי להדחות.

הוצאות בהתחשב בהתנהלות התובע (גם כנתבע שכנגד) בכתבי טענותיו, בגרסאותיו בדיון, בהצגת שאלות שאינן ממין ההליך, באמירת ביטויים קשים כלפי הנתבע (התובע שכנגד) וגל, שקלנו את אופי התביעה והתביעה שכנגד מול תוצאות ההליך, וקביעות בנדון במהלכו, ואת תוצאות ההליך והתרשמותנו מהצדדים, ובשקלול כל אלה, מצאנו לחייב את התובע (הנתבע שכנגד) בהוצאות הנתבע (התובע שכנגד), בסך 1,000 ₪.

לפנינו תביעה לתשלום זכויותיה של התובעת בגין תקופת עבודתה במספרה שמנהלת הנתבעת בתל אביב, ובגין סיומה.

בהתאם לתלושי השכר של התובעת, במהלך 10 חודשי עבודה מספר השעות שנירשם בתלוש השכר עולה על 231 שעות לחודש, וזאת בחודשים: אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2017; פברואר, מרץ, מאי יוני, אוגוסט, אוקטובר ודצמבר 2018.

הנתבעת ערכה חישוב מסודר בסיכומיה (סעיף 82), המוכיח כי התובעת נהנתה מגמול בגין עבודה בשעות נוספות העולה על זכאותה לפי חישוב מפורט יומי ושבועי, למעט בחודש נובמבר 2017, ויש לקזז את התמורה ששולמה ביתר עם החסר בחודש זה. הנחת היסוד של הנתבעת הייתה כי יש לנכות זמן הפסקה של 45 דקות ביום.

לגירסת הנתבעת (סעיפים 17- 42 לתצהיר מר אהרוני), התובעת היא שהתנהגה באופן בריוני ותוקפני כלפי יתר העובדים, כינתה אותם בכינויי גנאי ואף נצמדה לעובד באופן העולה לכאורה כדי הטרדה מינית; מר ניקיטנקו לא נקט אלימות כלפי התובעת, והיא עצמה הפניתה כלפיו קללות, ואמירות גזעניות וסקסיסטיות; ביום העבודה האחרון אכן נאמרו מילים שאינן הולמות כלפי התובעת, אך הדבר היה במהלך מריבה, כתוצאה מהיתנהגות התובעת.

לאחר הפגישה נעשה ניסיון נוסף לשמוע את טענות התובעת, במסגרת שימוע רישמי, ולתובעת ניתנה היזדמנות הולמת להשמיע כל טענותיה.

התובעת לא העלתה טענות בדבר יחס לא ראוי של הממונה עליה, מר אהרוני, כלפיה.

...

בנסיבות אלה, ומאחר שגרסת התובעת הוכחה באופן חלקי בלבד, תשלם הנתבעת לתובעת פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 1,500 ₪.

לא מצאנו ממש בטענת התובעת בסיכומיה, לפיה היה על הנתבעת להתייחס למסמך החסר בתצהירה, והתובעת יכולה הייתה להציג את המסמך המלא במהלך הדיון.

בנסיבות אלה, התובעת לא הוכיחה תביעתה ברכיב זה והתביעה נדחית.

סיכום לאור כל האמור, מתקבלת התביעה בחלקה בלבד, כך שהנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 1,500 ₪.

במסגרת גמר החשבון שנערך לתובע בתלוש השכר של חודש 12/2019, נכתה הנתבעת משכרו של התובע סכום של 16,250 ₪ בגין מענק ההתמדה, כך שלפי תלוש השכר במועד סיום העסקתו היה התובע ביתרת חובה לנתבעת בסך 5,059 ₪.

תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, הנתבעת העסיקה אותו באופן פוגעני ונהגה עמו בחוסר תום לב. לטענתו, הוא היתקבל לעבוד כמפעיל מכונה, תפקיד שאינו דורש מאמץ פיזי, כשבפועל הוא נידרש לעבודת סבלות של סחיבת שקי מלח כבדים.

באשר לפיטורי התובע טענה הנתבעת, כי התובע זומן לשימוע לאחר שקבל לא פחות מ- 10 מכתבים, שעניינם אופן היתנהלותו הבלתי הולמת, הן מקצועית והן אישית.

מאחר שהתובע עבד בפועל במפעל החדש 6 חודשים בלבד, הנתבעת נכתה משכרו האחרון את החלק היחסי של מענק ההתמדה ששולם לו בהתאם להסכם השימור, ולתובע אף נותר חוב בסך 5,059.38 ₪.

דיון והכרעה העסקה פוגענית אף כי טרם נחקק חוק המגדיר מה היא העסקה פוגענית, בפסיקה נקבע כי העסקה פוגענית, הנקראת גם היתנכלות או היתעמרות בעבודה, הינה היתנהגות מטרידה ומשפילה לאורך תקופה ובאופן חוזר ונשנה, ואשר הופכת את סביבת העבודה לעוינת ויוצרת הטרדה רגשית, לרבות היתנהגות בריונית כלפי עובד במקום העבודה.

לעומת זאת, שעה שמדובר בטענה לחוב שבמהותו שנוי במחלוקת, אסור לנכותו משכר העובד, אלא על המעביד להתכבד ולהגיש תביעה נגדית או לטעון לקזוז בכתב הגנתו ולהוכיח את טענתו (ר' דב"ע נד/3-101 יעקב עמנואל – שופרסל בע"מ ואח' פד"ע כח(1) 241; ע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל (מיום 25.4.2006)).

" מהאמור עולה, כי בהתאם להסכם השימור הזכאות למענק ההתמדה הותנתה בתקופת עבודה בפועל של 24 חודשים במפעל החדש בקריית גת. עוד נקבע בהסכם זה, כי עובד אשר תסתיים עבודתו על ידי החברה עקב היתנהגות לקויה טרם שהשלים את תקופת ההיתחייבות, יידרש להשיב את הסכומים ששולמו לו בגין מענק ההתמדה, באופן יחסי לתקופת עבודתו במפעל החדש.

...

משכך, שוכנענו כי מדובר בחוב קצוב ומוכח של התובע, אשר גם נתן הסכמתו בכתב לניכוי החוב ממשכורתו, ולכן רשאית הייתה הנתבעת לנכות חוב זה ממשכורתו האחרונה של התובע בהתאם להוראות סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר.

לאור האמור, התביעה להשבת הסכום שנוכה משכרו של התובע וכן התביעה לסעד הצהרתי לפיו התובע אינו חייב לנתבעת כספים נוספים בגין מענק ההתמדה – נדחות.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

הנתבעת ביקשה בכתב הגנתה לדחות את התביעה מטעמים אלה ממש, טענה כי התובע בוחר להציק לה בתביעות חסרות תוחלת פעם אחר פעם, ובדיון שהתקיים בפני זה עתה, אמרה בקול שבור: "קודם כל, כל הנושא הזה מאוד מאוס עליי ותביעות חוזרות שמטרידות אותי, אני אימא ל-7 ילדים, כשהייתי צריכה היום בבוקר סוער, אני לא גרה קרוב לבית המשפט, למצוא סידור לילדים קטינים זה מאוד קריטי עבורי, זה פוגע לי באורח החיים שלי, מטריד אותי ממש, הוא הגיע איתי רק באוקטובר האחרון לבית המשפט המחוזי לערעור באותו עניין ובאותו נושא, הטענות שלו הן אותן טענות, אני מוצאת את עצמי מגדלת את שלושת הילדים המשותפים שלנו לבד, והוא חוזר עם אותן טענות ותביעות חוזרות ובאותו עניין. אני חושבת שבית המשפט חייב לפסוק לי גם הוצאות וגם לדחות את התביעות שלו, הוא חייב לתת פה את הדין. זה כבר 10 שנים שהוא רודף אותי. זה 10 שנים. בהתחלה הייתי נשואה לו והוא היה שולט בי והייתה אלימות, ברחתי. היום אני מיוצגת על ידי הסיוע המשפטי אבל זה בייביסיטר וזה עולה לי, אני מפסידה ימי עבודה, ימים שאני הולכת לחתום על תצהירים, אני מגדלת 7 ילדים ויש לי התעסקות" (ר' עמ' 1, ש' 18 – עמ' 2, ש' 2).

במהלך הדיון התבקש ב"כ התובע לפרט מהם שנויי הנסיבות שהובילו את התובע להגיש תביעתו זו, ולמרות ששאלה זו הופנתה יותר מפעם אחת, לא מצאתי לה תשובה הולמת, זולת חזרה על טענות שנטענו בהליכים קודמים.

בכתב התביעה בהליך שבפני לא טען האב במילה או בחצי מילה על הישתכרותו אלא הסתפק בהפנייה לשני תלושי שכר מהם עולה כי הישתכר בחודש אחד כ 6,700 ₪ ובחודש אחר כ 6,300 ₪, ומבלי לומר דבר על אותה קצבה, שאם נוסיף אותה לשכרו, הרי ששכרו גדל לעומת זה ששרר ערב מתן פסק דיני ולא להיפך.

  פרופ' נינה זלצמן בספרה, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות (1991), התייחסה לנושא, לאמור: "כלל ההשתק מחמת מעשה בית דין (Res Judicate) מונע מבעלי הדין וחליפיהם... לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן על ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעיקרון סופיות הדיון, וטעמו העקרי – למנוע ממי שניתנה לו היזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את מתן הכרעות סותרות על ידי המערכת השיפוטית... משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהיא, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע כל היתדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק-הדין, בין על-ידי ערכאת ערעור ובין על-ידי בית-המשפט שנתנו, מחייב פסק-הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת היתדיינות אחרת כלשהיא ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו" (שם,עמ' 3-4).

...

ב"כ התובע היה מודע לטענתו של ב"כ הנתבעת וחרף זאת ביקש לקיים את הדיון בהיעדרו, שכן לטענתו, הוא ביקש אסמכתאות לחוליו של ב"כ הנתבעת ואלו טרם נמסרו לו. לאחר ששמעתי את ב"כ התובע ואת הנתבעת, מצאתי ליתן פסק דין זה. עיון מעמיק בכתב התביעה מלמד כי טענותיו של התובע הן אותן טענות בדיוק מההליך הקודם, בבחינת אותה הגברת עם אותה האדרת.

אשר על כן ועל יסוד הוראת תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, אני מורה על דחיית התביעה.

הוראות סעיף זה קובעות כי "אם מחלת העובד תימשך למעלה ממכסת חופשת המחלה המגיעה לו לפי שנת עבודתו, יהיה זכאי לחופשת מחלה נוספת של שבועיים לכל שנת עבודה ומחצית המשכורת ולא יותר מששה חודשים". דא עקא, משלא הציג התובע אישורי מחלה לאחר חודש מרץ 2019, הגם שנתבקש לעשות כן (נספחים א' – ב' לתצהיר גב' גביזון), לא עמד בנטל הראשוני להוכיח כי מחלתו נמשכת ולנתבעת לא הייתה כל אפשרות לשלם לתובע בהתאם להוראות סעיף זה. אשר לטענה כי ההחלטה לפטר את התובע התקבלה בחוסר תום לב תוך ניגוד עניינים, ללא מתן זכות שימוע או הוועצות בועד העובדים – לא מצאנו כי עמדת התובע לא נשמעה.

בפרשת נפתלי (סע"ש(י-ם) 38225-03-14 מנחם נפתלי - משרד ראש הממשלה ואח' (10.2.16)) התייחסה הנשיאה (בדימוס) פרוז'ינין למאפייניה של העסקה פוגענית, וכך קבעה: "מדובר בהתנהגות מטרידה ומשפילה שאינה פיזית, המופנית כלפי עובדים באופן חוזר ונשנה. היתנהגות זו נושאת פנים רבות ובכלל זה פגיעה בעובדים באמצעים מלוליים (צעקות ביקורת לא מוצדקת וכד'), פגיעה במעמדם של העובדים ומתן משימות משפילות, ניטור יתר, בקרת יתר, דקדקנות יתר, הפגנות שליטה והתנהגות אימפולסיבית והרסנית. אין מדובר במקרה חד פעמי אלא בחשיפה מתמשכת למעשים מעין אלה" (הדגשה שלי –י.א.ש.).

שלישית, לא כל עוגמת נפש הנגרמת לעובד בגין יחסים עכורים עם חבריו לעבודה או היתנהלות הממונה עליו תחשב כהתעמרות בעבודה, שהרי "מינון מסוים של חיכוכים ומתחים הנו בגדר הכרח בלתי יגונה בהיתחשב באופיים הדינאמי של יחסי העבודה. משכך, לא כל חיכוך מהוה היתנכלות, אולם יש ועוצמתו תגיע כדי היתנכלות..." (ע"ע (ארצי) 12069-06-20 פלונית - מדינת ישראל (25.3.21); להלן: עניין פלונית).

לכל היותר עולה טענת התובע לארוע אחד ספציפי העולה כדי היתנהלות לא הולמת של מר קליין כלפי התובע כאשר לטענת התובע כינה אותו מר קליין בשמות גנאי (ראו גם עדותה של גב' בן נעים המתייחסת לדברי התובע בפניה לגבי אותה סיטואציה – עמ' 28 ש' 12-18 לפרוטוקול) והגם שהיא פסולה, היא אינה עולה כדי היתנכלות תעסוקתית.

פדיון חופשה לטענת התובע, בכתב התביעה על פי תלוש השכר לחודש מרץ 2019 זכאי היה לתשלום בגין 13.99 ימי חופשה צבורים ובסך כולל של 4,071.37 ₪.

...

די בכך כדי לדחות את תביעתו ברכיב זה. גם לגופו של עניין, מצאנו לקבל את טענות הנתבעת שלפיה בכל הנוגע ל-2.33% לא חל עיכוב אמיתי בתשלום ההפרש וכי החלת הפיטורים רטרואקטיבית, נעשתה אך להטיב עם התובע על מנת שיוכל לקבל תגמולי פנסיה בעבור אותם חודשיים ימים ממועד סיום מיצוי מכסת החופשה והמחלה שעמדו לזכותו ועד למועד שבו הביא מכתב מהרופאה התעסוקתית שבעקבותיו סיים את עבודתו.

בנסיבות אלה, וכאמור משזנח את תביעתו זו, דין תביעתו ברכיב זה – להידחות.

אחרית דבר משלא מצאנו כל פגם בהתנהלות הנתבעת בכל הנוגע לסיום עבודתו של התובע וכפועל יוצא מכך לא נמצא יסוד לתביעות התובע לתשלום פיצויים והפסדי שכר בגין סיום עבודתו, דין תביעת התובע על כל רכיביה – להידחות.