תביעת עובדי מדינה לעדכון שכר בשיעור עליית המדד

בעת הפרישה לגימלאות לא ניתן לחזות איזה מסלול טוב יותר, שכן קיימים נעלמים רבים: שיעור תוספות השכר שישולמו לעובדי השרות הצבורי אשר ישפיעו על עידכון שכר הדרגה; שיעור עליית המדד; מועדי תשלום תוספת היוקר.

לאחר שעיינו בראיות שהונחו לפנינו ושקלנו את טענות התובעת, לא מצאנו כי היא עמדה בנטל להוכיח קיומם של חריגים אלו אשר בהתקיימם יש להשעות את מירוץ ההתיישנות, כאשר בנקודה זו נציין כי למרות שלא מצאנו בתצהירה של התובעת היתייחסות לכלל החריגים אותם העלתה בסיכומיה, בחנו גם אותם, כפי שנפרט להלן, ומצאנו כי היא לא הרימה את הנטל המונח על כתפיה לבסס תשתית ראייתית לקיומם של אותם חריגים נטענים ולפיכך קבלנו את טענות הנתבעות בכל הנוגע לדחיית התביעה בשל היתיישנות.

עוד טענה התובעת כי בשל הדואליות הפנסיונית שחלה עליה אין לומר כי היא עונה על הגדרת "עובד קיים" (בשלטון המקומי ) ויש לראותה כ"עובד קבוע" (בשירות המדינה) וכפועל יוצא, מכך הסכם המעבר לא יצר מניעה להכיר בזכאותה לפנסיה תקציבית ( סעיף 37 לסיכומיה ).

...

לסיכום למרות שהשתכנענו כי דינה של תביעה זו להידחות מחמת התיישנותה, מצאנו לנכון לעמוד גם על הטעמים לפיהם יש לדחותה אף לגופה, הואיל וענין לנו בזכות לגמלה.

סוף דבר - לנוכח המפורט לעיל הרינו מורים על דחיית התביעה גם מחמת התיישנותה וגם לגופה.

הוצאות משפט -חרף התוצאה אליה הגענו וכיוון שמדובר בזכויות לגמלה, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

בהקשרם של דיני ההתיישנות קבעה הפסיקה כי התביעה נוצרת כאשר מתגבשות כל העובדות החיוניות בידיו של התובע ומקימות לו את הכח להגיש את התובענה ולזכות בסעד המבוקש (ר' ע"א 2919/07 מדינת ישראל-הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010); טל חבקין היתיישנות 137 (2014)).

בעת הפרישה לגימלאות לא ניתן לחזות איזה מסלול טוב יותר, שכן קיימים נעלמים רבים: שיעור תוספות השכר שישולמו לעובדי השרות הצבורי אשר ישפיעו על עידכון שכר הדרגה; שיעור עליית המדד; מועדי תשלום תוספת היוקר.

כפי שהראינו לעיל, הנתבעת תיקנה, עוד בטרם הגשת התביעה ולכל המאוחר עם הגשת כתב ההגנה את כל הליקויים עליהם עמד התובע בתביעתו ונוגעים לריביות שהובטחו לו בפוליסות בהן נקוב שיעור הריבית שישא ערך הפדיון ולשיעור המדד אליו יש להצמיד את הפוליסות לאור מועד הוצאתן.

...

עמדתו זו של מר שפירא מקובלת עלינו.

משהחלטנו לבחון את טענותיו של התובע בסוגית הריביות, לגופה, לאור הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות ומחדר לליבנו ספק שמא, במחדל ובתום לב, נמנע מן התובע לברר סוגיה זו במהלך השנים, מצאנו לדחות טענותיו לגופן.

סיכומו של דבר מצאנו לדחות את תביעת התובע במלואה ולחייבו בהוצאות הנתבעת בסך של 35,000 ש"ח אשר תשולמנה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

לפי כתב התביעה, החל מן השנים 2011-2010 חדל הנתבע מלעדכן את דמי השכירות בהתאם למנגנון המוסכם, ואף לא בא בדברים עם התובעת על־מנת להגיע להסכמות בעיניין שיעור העלאת דמי השכירות.

הוראות התיקון ביטלו איפוא את הצורך לפרסם תקנות מעדכנות על־ידי כך שקבעו מנגנון אוטומאטי לעידכון דמי השכירות המירביים, בהתאם לשעור עליית המדד, בכל ריבעון.

מגמה זו ניכרת בחוק ובהלכה הפסוקה (ראו: רע"א 241/85 זילברשטיין ואח' נ' מדינת ישראל [3]; ע"א 788/82 חברת בנין פרי בע"מ נ' "קשת" נקוי יבש בע"מ [4]).

העדויות תיאמו את ההתרשמות מן הביקור במקום, ומוליכות גם הן למסקנה כי פעולות התובעת בסביבות הנכס הורידו את ערכו בשכירות, ובודאי שאין בית־הדין צריך לאשר העלאה או שינוי בשכר הדירה, ועצם הטענה בדבר שינוי נתונים ושיפורם כפי שמסר כאזם בעדותו על עליית סיווג הנכסים המסחריים מאז השפוץ – מוטב לה אילמלא הייתה נטענת.

...

העדויות תאמו את ההתרשמות מן הביקור במקום, ומוליכות גם הן למסקנה כי פעולות התובעת בסביבות הנכס הורידו את ערכו בשכירות, ובוודאי שאין בית־הדין צריך לאשר העלאה או שינוי בשכר הדירה, ועצם הטענה בדבר שינוי נתונים ושיפורם כפי שמסר כאזם בעדותו על עליית סיווג הנכסים המסחריים מאז השיפוץ – מוטב לה אלמלא הייתה נטענת.

תוצאות והוצאות התביעה נדחית.

באיזון בין שיקולים אלה, תשלם התובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד לנתבע המחושבים על־פי שילוש התעריף המינימלי המומלץ, בסך של 14,028 ש"ח. זכות ערעור כחוק לבית־המשפט המחוזי בירושלים.

עידכון השכר יהיה בשיעורים או בסכומים של תוספת היוקר אשר תשתלם לעובדים המועסקים בשירות המדינה ואשר משכורתם מחושבת לפי הסכמים קבוציים.

יצוין כי בפועל נראה כי כל השינויים והעדכונים בגובה השכר מ-2003 ואילך היו מכוח עדכונים של הממונה על השכר והנציבות, על פי שיקול דעתם (ולא מכוח סעיף 6א' לחוזה[footnoteRef:217]) - כאשר על פי רוב עידכון השכר היה במלוא שיעור עליית מדד המחירים לצרכן[footnoteRef:218] והתובעים קיבלו את שכרם בתקופה הנתבעת (5/2010 – 4/2017) לפי טבלאות השכר של חוזה 87 (ולא לפי טבלאות השכר בחוזה 587)[footnoteRef:219].

[217: כאמור בנספח 9ה' לתצהיר מר אלקאסם מיום 31.10.2018 – לשיטת המדינה, מאז ינואר 2003 לא נחתם הסכם תוספת יוקר במשק ומשכך לא נוצר מועד מזכה לעידכון השכר של העובדים בחוזה 87 בגובה עליית מדד המחירים לצרכן.

...

משכך טענת המדינה כי התובעים עשו שימוש לרעה בהליכי משפט משהפנו לפרוטוקולים בתיקים המקבילים בכל הנוגע לפרוטוקולים כאמור, דינה להידחות.

] סוף דבר בית הדין ניסה להביא את הצדדים לפשרה שכן סבר כי היה ראוי שתיק מעין זה ייפתר בהסכמה אולם למרבה הצער הדבר לא צלח.

התביעה מתקבלת בחלקה.

(2)   פיצויים לדוגמה כאמור בפיסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפיסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפיסקה זו – יום העידכון), בהתאם לשעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי.

משהתובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה, ודאי לשעות עבודה מהבית, שכנטען לא שולמו במסגרת תלושי השכר, ודאי בשהות ב"מחלה"/שמירת הריון – נדחית תביעתה ברכיב זה. שעות נוספות התובעת עתרה בתביעתה לסך 42.21 ₪ בגין שעות נוספות אותן ביצעה (4.25 ש"נ בשיעור 125% ו- 0.91 ש"נ בשיעור 150%), כאשר טענה כי בהתאם לתלושי שכר אל מול דו"חות הנוכחות, זכאית היא לתשלום כאמור; בסיכומיה טענה כי על המעסיק להציג רישום שעות אלקטרוני להוכחת השעות הנוספות שכן נטל ההוכחה לעניין זה רובץ על כתפיו.

הלנת שכר בתביעתה טענה התובעת כי שכרה שולם לכל המוקדם ב- 10 לכל חודש עוקב וזאת בנגוד לדין, "ולעיתים אף חודש לאחר המועד הקבוע" (סעיפים 9 ו-52); בתצהירה טענה כי שכרה שולם בהעברה בנקאית ביום 10 לכל חודש עוקב (סעיף 6); בסיכומיה חזרה על טענותיה כי הנתבעת הלינה את שכרה, תוך ניצול מעמדה כמי שאינה שולטת בדיני המדינה ובמטרה להימנע מתשלום, ולהגדיל רווחיה.

...

שוכנענו, כטענת הנתבעת, כי מדובר בנסיון לנצל תחיקת המגן ע"י "כיפוף" העובדות והדין, ודאי בהתנהלות בחות"ל. נציגי הציבור: מבקשים אנו להביע עמדתנו-התרשמותנו בטרם קביעת ההוצאות ומעבר לדברים הכללים דלעיל.

עם זאת, לטעמנו, התנהלות זו לא היתה של התובעת עצמה אלא של היצוג המשפטי שלה, ולכן כנציגים של הציבור ומטעמו סברנו שראוי כי לא התובעת עצמה תשא במשמעות האמור ביחס לסיכומיה; עם זאת, קיבלנו הֶסבּריה של האב"ד, כי אין מקובל כך בהלכה הנוהגת בביה"ד(בלא התראה מראש), ולפיכך, הצטרפנו לקביעת ההוצאות שלהלן(הן בפרק זה והן בפרק ההוצאות לאוצר).

משנתאפשר לתובעת להתייחס לכך כי יוטל חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה (גם בהחלטה מיום 26.06.20), ביחס לאופן הגשת סיכומיה, ולאחר ששקלנו את טענותיה (כי "ניסתה" לקיים ההחלטה), מצאנו להורות כי תשא אף בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,500 ₪ [ראה לעניין זה תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 360/88 שלום אלדומי נ' נעמי אלדומי, מה(3) 148 (1991)], סכום שישולם בתוך 30 יום.