תביעת עובדי גלי צה"ל בדבר יחסי עובד מעביד

למען הסר ספק, מובהר כי במקרה בו תעלה טענה בדבר קיומם של יחסי עובד – מעביד בין הסוכן לבין פריץ קומפניס וטענה זו תיתקבל בפסק דין של ערכאה מוסמכת, אזי מבלי לגרוע מכל סעד או זכות שתעמוד לפריץ קומפניס, יחולו ההוראות להלן: 1 הסוכן מתחייב לפצות ו/או לשפות את פריץ קומפניס, מיד עם דרישתה הראשונה בכתב, בגין כל ההוצאות והנזקים שיגרמו לה עקב העלאת טענה כאמור ו/או עקב ניהול התביעה בגינה ו/או עקב פסק דין שיינתן בתביעה כאמור.

מרכיבים נוספים הנבחנים במסגרת המבחן המעורב הם: מבחן הקשר האישי; כפיפות; אספקת כלי עבודה; תלות כלכלית; אופן הצגת ההיתקשרות בפני גורמים חצוניים לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; הימשכות הקשר; סדירות הקשר ורציפותו, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 31110-06-14 חגי דוד – יגאל אורמן (פורסם בנבו, 17.07.16); ע"ע 300274/96 שאול צדקא – מדינת ישראל-גלי צה"ל, פ"ד לו( 2001) 625].

יובהר כי היה והתקיימו בין הצדדים יחסי עבודה והתובעים היו מפסיקים עבודתם ביום 14.01.14, כפועל יוצא מכך, אף לא היו מקבלים עמלות כ"עובדים", שכן לא נטען ולא הוכח ואף לא סביר-מקובל כי עובד לשעבר יקבל עמלות חצי שנה לאחר מועד סיום יחסי העבודה("תמורה" בגין לקוחות ש"הביא" למעסיקו, בעת שעבד אצלו.

...

יתרה מכך – תביעתו ביחס לתשלומי עמלות שלא שולמו לטענתו בהתאם להסכם (50%), היתה נדחית אף היא, משברי כי לא היה זכאי לשיעור כאמור.

בנוסף לכל האמור, סעיף 3 להסכם קובע סעיף שיפוי היה ויוכרו יחסי הצדדים כיחסי עובד-מעסיק – ואף מכוח סעיף זה התביעה לתשלום העמלות היתה נדחית.

יוזכר כי, תביעה לתשלום עמלות יכולה להתברר ע"י בורר, אף בעת קיום יחסי עבודה – ככל שהיה נקבע כך. סוף דבר משנדחתה טענת התובעים לקיום יחסי עבודה, נדחית התביעה על כל רכיביה.

קביעת קיומם של יחסי עובד-מעסיק היא קביעה משפטית, הנבחנת על פי אמות מידה מהותיות שנקבעו בפסיקה, ולא בהתאם לאופן בו בחרו הצדדים לכנות את מערכת היחסים ביניהם, וכך נפסק בהקשר זה: "היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטאטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על-פי נסיבות העניין, כהווייתן. הקובע הוא איפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דוקא רצונם של הצדדים, מאחר ש'אין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה". (ראו: ע"ע (ארצי) 300274/96 שאול צדקא – מדינת ישראל, גלי צה"ל, פד"ע לו 625).

התובע ביצע את העבודה בעצמו ולא במסגרת עסק כלשהוא; התובע לא הנפיק לנתבע חשבוניות מס תמורת השרות ולתובע הונפק תלוש שכר בגין חודש אוגוסט 2019, אשר צורף לכתב ההגנה; הנתבע דיווח על העסקת התובע לרשויות ומשכר התובע בגין חודש אוגוסט 2019 נוכו תשלומים למוסד לביטוח לאומי; מסגרת העבודה היתה רצופה, משך חמישה ימים בשבוע, כאשר התובע דיווח בזמן אמת לנתבע על איחורים, כפי שניתן ללמוד בין היתר מתכתובות הואטסאפ בין הצדדים מיום 27.8.19 (נספח ד' לכתב התביעה), ממנה עולה כי ביום זה כתב התובע לנתבע כדלקמן: "יוסי בוקר טוב אחי אני כרגע מרגיש על הפנים אני מקוה שבהמשך היום אני הצטרף אליך". ובמענה, השיב לו הנתבע: "סגור אחי תרגיש טוב אבל תישתדל לבוא כמה שיותר מהר אחי למה זה שבוע שהילדים חוזרים לבית הספר ויהיה לחץ אחי" חזוק למסקנתי בדבר קיומם של יחסי עובד-מעסיק מצאתי באופן בו ראו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם בזמן אמת, כפי שיפורט להלן.

מנגד, טען הנתבע כאמור, כי בין הצדדים לא שררו יחסי עובד ומעסיק ומשכך הוכחשה זכאות התובע להפרשי השכר הנתבעים ולפיצויי ההלנה הנתבעים בגינם.

...

" בנסיבות אלה ועת לא הוכח בפני המרחק בין מקום מגורי התובע לבין מקום העבודה – מצאתי, כי דין התביעה ברכיב זה להידחות.

התביעה ברכיב זה לא פורטה ולא ברור המקור הנורמטיבי לדרישה ומשכך – היא נדחית.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים: הפרשי שכר עבודה בסך 5,931 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר בסכום כולל של 2,500 ₪; גמול עבודה בשעות נוספות בסך 251 ₪; פדיון חופשה שנתית בסך 233 ₪.

[42: ע"ע 283/99 שמעון ברק - כל הקריות בע"מ ואח' , פד"ע לח 641; ע"ע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל, פד"ע לו 625; דב"ע נב/3-254 פריץ חיים – מיפעל הפיס, פד"ע כו 372; דב"ע מה/3-25 משה קיפניס - אגד בע"מ, פד"ע יז(1) 14.

לנוכח קביעתנו בדבר היעדרם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעים 1-3, בהיתחשב בתקופת העבודה אצל הנתבעים 4-8 ותשלום משכורת חודשית כפי שנפסק לעיל, התובע אינו זכאי לתשלום דמי חגים ותביעתו ברכיב זה נדחית.

...

על יסוד האמור לעיל, בשים לב שמחד גיסא הוכח שאבישי פרסם שהתובע גנב חלקים מהחנות, פרסום שיש בו כדי להכתים את שמו טוב של התובע ולהטיל ספק ביושרו ובאמינותו של התובע ומאידך גיסא, הפרסום היה מוגבל לנתבעים 4-8 ולצוות החנות שעבד באותו היום, אנו מחייבים את הנתבעים 4-8 בפיצוי התובע בסך 25,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

[112: ] סוף דבר – התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית במלואה.

התובע ישלם לנתבע 3 הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים, שאחרת סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

מכתבי הנתבע שצרף התובע לתביעתו אף מוכיחים קשר זה. התובע לא עמד במבחנים להוכחת קיומם של יחסי עובד מעסיק: התובע העיד שעסק והתפרנס ממסחר והיתה לו הכנסה שלא היתה תלויה בנתבע; עדות הנתבע כי היה לו עסק לעיצוב תעשייתי והוא ביצע עבודות ייחודיות לא נסתרה; הנתבע לא סיפק לתובע כלי עבודה; גרסת התובע כי הנתבע אסף אותו מתחנה מרכזית בתל אביב אינה עולה בקנה אחד עם גירסתו כי פירק דברים מאתרי עבודה וסחר בהם, פעולות המצריכות כלי רכב; הנתבע לא הוכיח את תקופת העבודה הנטענת ולא את רצף העבודה.

" ע"ע 300274/06 שאול צדקא נ' מדינת ישראל – גלי צה"ל פד"ע לו 625.

...

על יסוד כלל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לקיום יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.

לאור אי קיומם של יחסי עובד מעסיק, יתר רכיבי התביעה נדחים בזאת.

סוף דבר התביעה נדחית.

(ראו: ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח' פד"ע לה 641; דב"ע נה/145 -3 מדינת ישראל נ' יעקב בוכריס פד"ע לו 1; ע"ע 300274/96 שאול צדקא נ' מדינת ישראל-גלי צה"ל פד"ע לו 625; דב"ע לג/0-108 המוסד לביטוח לאומי נ' שרה כץ פד"ע ה 31).

ב- עב"ל (ארצי) 26582-06-15 אתר נ' המוסד לביטוח לאומי, (ניתן ביום 19/4/2017), נפסק להלכה בהתייחס למעמדו של בן מישפחה כעובד כך:              "שאלת קיומם של יחסי עבודה בין מי שיש ביניהם קרבת מישפחה לעניין הזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי נדונה רבות בפסיקתו של בית דין זה. בעיניין מדלסי [עב"ל (ארצי) 59047-10-13 רחל מדלסי – המוסד לביטוח לאומי (20.1.2015)], שבו נדונה תביעה לדמי אבטלה, סקר בית הדין את ההיבטים והשיקולים הרלוואנטיים לסיווג בן מישפחה כ"עובד", כמפורט להלן: "המחוקק היה ער לאפשרות שאותה תלות כלכלית והסתמכות שמקובל לייחסה לעובד השכיר תתקיים גם בין מי שיש ביניהם קרבת מישפחה וכן לכך ששעה שמדובר ביחסים שבין קרובי מישפחה  - אזי שמטבע הדברים לא תמיד תהיה הקפדה יתירה על מלוא הסממנים המאפיינים יחסים של עובד ומעביד על פי כל המבחנים שהתפתחו מעת לעת בפסיקה, לרבות אלה הנוגעים להקף השליטה, הפיקוח או הבקרה של המעביד על עבודת העובד ודרך ביצועה. שליטה ובקרה אשר יכול ויהיו מצומצמים וגמישים יותר עת שמדובר ביחסים בין קרובי מישפחה (ראו –דב"ע מח/141 – 0 חנה גלנדאור - המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע כ'  (1988) 98, 102).

כל המחוות שטוען הנתבע שעשה עם התובע היו בשל היותו בנו ולא נבעו מיחסי עובד מעסיק ומכך שהיה התובע במעמד של "עובד". בהתאם לנקבע בפסיקה, תלושי השכר מהוים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה (ראו: עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי ניתן ביום 25.11.2008 ; דב"ע (ארצי) נה/193 – 3  חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ ניתן ביום 1.5.1996 ;  דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי,  פד"ע כ 19 (1988).

...

לפיכך, התביעה לרכיב דמי חגים- נדחית.

אנו פוסקים כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין רכיב זה. לסיכום: נוכח כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים את הסכומים מטה, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל; על הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים את הסכומים הנ"ל, תוך 30 יום מהיום.

לאחר שנתנו את דעתנו לכך, שתביעותיהם של התובעים 1 ו- 2 התקבלו בחלקן, ולכך שסך כל תביעות התובעים בכתבי התביעות הגיעו לכדי סכום כולל של 1,245,130 ₪ ולאחר דיון והכרעה בכל מרכיבי התביעה, נפסק לזכות התובעים ביחד, סכום כולל של כ - 39,296 ₪ ובהתחשב בעובדה שהנתבע אישר והסכים לשחרור כספים שנצברו לזכות התובע 1 במהלך עדותו, ובהתחשב בכך שהתובעים במסגרת הסיכומים הרחיבו חזית וטענו לסכומי כסף גבוהים פי 2 שלא נתבעו בכתבי התביעה המקוריים אשר הגיעו לסך כולל של 2,662,434 ₪ מבלי שקיבלו את רשותו של בית הדין, שקלנו בנסיבות העניין לחייב את התובעים לשלם הוצאות לנתבע, החלטנו בסופו של יום שכל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.