תביעת עובד רשות הנמלים נגד קרנית בגין תאונת עבודה

התובע הוא המוסד לביטוח לאומי שתבע את הנתבעת, קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים, תביעת שבוב ע"פ סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי(נוסח משולב), התשנ"ה (להלן: "החוק").

כתוצאה מהתאונה שילם וישלם התובע למר רפי חן גמלאות בגין נכות מעבודה וסיעוד בסכום משוערך של 275,614 ₪ אותם הוא תובע מהנתבעת בכתב התביעה שהוגש ביום 23.12.19.

לטענת ב"כ צד ג' המלומד התקבלה החלטה שמשמעותה דחיית תביעת התובע ודחיית הודעת צד ג' וזאת משום שבבקשה היו טענות מפורטות ומפורשות הן לדחיית התביעה בגין היתיישנות והן כנגד הנתבעת בגין חוסר תגובה ולכן יש לידון קודם בשאלת ביטול הפס"ד. הנתבעת לא צרפה תצהיר לבקשה.

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם." בפר"ק (מרכז) 45345-10-13 מועצה מקומית באר יעקב נ' עו"ד מרדכי שלו – מנהל מיוחד לעמותה (14.01.15) נקבע כי : "בית המשפט ייעתר לבקשה שעניינה ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד אם מצא כי ביטול כאמור מתחייב מן הצדק (קרי, כאשר נפל פגם דיוני היורד לשורשו של עניין, כשלרוב מדובר בפגם בהמצאה או פגם אחר שפגע ביכולת להשמיע טענות) או בהתאם לשיקול דעת בית המשפט בשים לב לסיבה בגינה ניתנה ההחלטה במעמד צד אחד ולסכויי ההגנה של הצד המבקש את הביטול" (ר' לעניין זה גם רע"א 2582/13 גריפאת נ' רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל - צפון (02.06.2013); ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (06.04.2008).

טרם הגענו לשלב ההוכחות ואין לדעת בשלב זה מהו התאריך בו נתקבל הדיווח אך לפי גרסת התובע והנתבעת נערך מו"מ בענין התאונה כשנה בטרם הגשת התביעה ומשכך איני סבור כי ניתן לקבל את טענת ההתיישנות כטענת סף. אמנם בפסק הדין בענין נמל אשדוד אשר ניתן ב21.01.20 אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום כי תיקון 168 לחוק הנו רטרוספקטיבי כך שסעיף 328 כנוסחו החדש חל על הסכמים או פסקי דין שנחתמו מיום 01.01.2016 ואילך אך אין הדבר מעלה או מוריד לעיניננו.

...

משכך אני סבור שפסק הדין בענין נמל אשדוד אינו מוביל למסקנה כי במקרה שלנו חלה התיישנות בשל העובדה שפסק הדין שנתן תוקף לסדר הפשרה בין הנתבעת וצד ג' נעשה לפני ה01.01.16.

אשר על כן ולנוכח כל האמור לעיל אני דוחה את טענת ההתיישנות כטענת סף ושאלה זו תוכל להתברר לאחר שלב ההוכחות (בו אבדוק גם האם נגרם לצד ג' נזק ראייתי כתוצאה מהשיהוי שבהגשת התביעה) ובמסגרת הסיכומים.

משכך אני קובע כי פסק דיני מיום 05.08.20 יבוטל אך אעשה זאת בתנאי שהנתבעת תשלם הוצאות המחדל הדיוני בסך של 1,800 ₪ עד ליום 1.12.20.

וביתר שאת, האם הנתבע 1 גרם לפגיעתו של התובע במתכוון או שמא התובע נפגע בעודו מתכוון לפגוע בנתבע? הראיות והעדויות: בכתב התביעה שהגיש התובע, יליד 1986, נכתב כי "ביום 12.7.2018 בסמוך למחלף אלוף שדה, נסעו התובע ומר ח' גוטמן, אשר נהג ברכב התובע. לפתע הבחינו ברכב מסוג 'מיצובישי' בעל מ.ר 82-369-39 (להלן:'המיצובישי') מנסה להשתחל ולעקוף את פקק התנועה בכביש, תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף. בהגיעם לצומת שדרות הארזים ודרך שיבא, עמדו ברמזור אדום ובמקביל אליהם נעמד המיצובישי, אשר היה נהוג ע"י הנתבע 1. בשלב זה החל דין ודברים בין התובע לנתבע 1, התובע הוציא את הטלפון הנייד על מנת לצלם את הנתבע 1 ובתגובה השליך הנתבע 1 באלימות בקבוק מים מלא לתוך רכב התובע והמשיך בנסיעה. התובע הבחין בניידת מישטרה בהמשך הדרך, אשר ככל הנראה פיקחה על עבודות שבוצעו בכביש באותה העת, ירד מרכבו והחל לרוץ לעבר רכב המישטרה על מנת לדיווח על נהיגתו והתנהגותו האלימה של הנתבע 1. בעת שהתובע עמד בתוך נתיב שהיה חסום לתנועה בעקבות העבודות ובטרם הספיק לחצות את הכביש לעבר ניידת המישטרה, פגע בו רכב התובע וגרם לתובע לנזקים גופניים (להלן-'ארוע התאונה') ". בדוח פעולה של שוטר דגן מיום התאונה עולה כי "לדברי נהג 1-הרכב הפוגע- הייתי בנסיעה מהקריה בת"א לכיוון תה"ש נסעתי על כביש דרך שיבא ועברתי את הרמזור בירוק (בצומת רמת אפעל) בנסיעה איטית מאד, לצידי השמאלי עמד ברמזור אדום רכב...לפתע הבחנתי בנוסע שיצא מרכב זה ורץ אחרי רגלית. הוא בא מולי עם בקבוק ביד ורצה לפגוע בי. ניסיתי להמלט ואז קבל מכה מהטמבון הקידמי השמאלי של רכבי. שוטר (בשכר) שעמד במקרה עצר אותי כ-100-150 מ' ממקום הפגיעה". מדוח פעולה של שוטר חורי עולה כי "ניגש אלי אדם בשם ח'...לדבריו לא ראה את התאונה אולם הולך הרגל שניפגע בשם א' ישב עימו ברכב וירד בצומת רמת אפעל. ח' פנה שמאלה וא' הולך הרגל כנראה ניגש לנהג א מאחר שהיו להם דין ודברים בצומת אלוף שדה (צומת לפני)...נהג א הנו חייל סדיר...". בחקירתו במישטרה[footnoteRef:1] סיפר הנתבע 1 כי בדרכו לתל השומר ניתקל בעומס תנועה ולידו נסע רכב "שניסה לריב איתי, פתחו את החלון והתחילו לעשות שטויות ולריב איתי". המשיך בנסיעה ישר, לא רצה ליצור ויכוח, "ואז נוסע ירד מהרכב התחיל לרוץ בכביש, היה לו בקבוק מים ביד, הוא עקף את הרכב שלי ואז מהאי תנועה הוא רץ לכיוון הרכב שלי היה לו משהו ביד אני חושב בקבוק מים, ואז הוא נפגע...הבחור רץ אלי במפתיע..." הפגיעה הייתה בפינה קדמית שמאלית.

יש לפרש בצמצום את יסוד הכוונה בחוק הפלת"ד. לא הוכח רצון חפצי של ממש לפגיעה מכוונת בתובע ועל כן הנטל מוטל על הנתבעת 3 לפצות את התובע לפי חוק הפלת"ד. עיקר טיעוני הנתבעים 1-2: דין התביעה כנגד הנתבעים 1-2 להדחות הן בשל ייחוד העילה לפי חפלת"ד והן במידה ויקבע כי מדובר בארוע נזיקי.

מר גוטמן לא ראה את התאונה בשל תנאי הדרך.

דיון והכרעה: סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר מהי "תאונת דרכים". בסיפא נקבע, כי "... לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי". "חזקה ממעטת" זו באה להחריג את "התאונה שנגרמה במכוון"/"תאונה מכוונת" מן ההגדרה של "תאונת דרכים". תכליתה של החזקה הממעטת היא "לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השמוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938 (2001)): "בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השמוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים."              ובהמשך (פסקה 20): "תכלית החזקה הממעטת היא לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. לפיכך בפרשנות החזקה הממעטת יש להיתחשב בתכלית זו ולבחור את הפירוש המתיישב עימה טוב יותר.

השמוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם (רע"א 1117/09 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן, [פורסם בנבו] פסקה 4 , 21.9.09) [להלן: "עניין בלבן"]; ובדומה: רע"א 6284/10 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאומות דרכים נ' רבקה אליצור, [פורסם בנבו] פסקה 5 (27.12.10) [להלן: "עניין אליצור"]; וראו גם: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 355 ואילך (2020)).

...

יש לפרש בצמצום את יסוד הכוונה בחוק הפלת"ד. לא הוכח רצון חפצי של ממש לפגיעה מכוונת בתובע ועל כן הנטל מוטל על הנתבעת 3 לפצות את התובע לפי חוק הפלת"ד. עיקר טיעוני הנתבעים 1-2: דין התביעה כנגד הנתבעים 1-2 להידחות הן בשל ייחוד העילה לפי חפלת"ד והן במידה ויקבע כי מדובר באירוע נזיקי.

לא שוכנעתי שמר בן אמוץ ביקש לפגוע בתובע.

לא שוכנעתי שהתובע ביקש לפגוע במר בן אמוץ.

אשר על כן אני קובע כי החבות בנדון חלה על חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב הפוגע וכי דין התביעה כנגד המדינה להידחות.

בלב המחלוקת בתובענה זו עומדת השאלה האם התאונה במהלכה נפגע התובע, הנה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, או שמא המדובר בפגיעה מכוונת בתובע באמצעות הרכב המעורב, ואזי ה"תאונה" מוחרגת מחוק הפיצויים בהתאם לחזקות הממעטות המנויות בו. פסק הדין יעסוק בניתוח שאלה זו, על בסיס המסד הראייתי שנפרש על ידי הצדדים.

הראציונאל של החזקה הוא להוציא מגדר חוק הפיצויים מקרים בהם, בין היתר, הרכב מהוה כלי נשק לפגיעה בזולת, להבדיל משימוש תחבורתי ואזי אין בין ארוע מכוון כזה לבין סיכון תחבורתי שהיתממש, ולא כלום (ראו: ע"א 2199/99 עיזבון לזר נ' רשות הנמלים והרכבות (28/11/01)).

על הכוונה להתייחס אפוא הן אל המעשה והן אל התוצאה, קרי פגיעה באותו אדם אליו כוון המעשה (ע"א 46558-03-10 עיזבון זינו נ' שיבלי ואח' (5/9/11), פסק הדין אושר בבית המשפט העליון (רעא 6954/11 ‏ קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עיזבון המנוחה זינו טל ז"ל (1/2/12).

התובע הכחיש שהחזיק פטיש במועד הארוע, או שהיה פטיש כשהיה מחוץ לרכב, והסביר שהוא עוסק בעבודות ביניין וברכבו יש פטיש.

המומחה עמד על כך ששדה הראיה לנתבע ממושב הנהג היה פתוח למרחק של 65.5 מטר עד למקום התאונה ולכן סביר בהחלט שהיה יכול וחייב להבחין בתובע העומד על השביל.

הנתבע לחץ על דוושת הגז למול התובע שעומד למול רכבו ומכאן ניתן להסיק שהתכוון לפגוע בו. אחר כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעים בעילה לפי חוק הפיצויים נדחית.

...

בית המשפט העליון הופך את פסק הדין וקובע שבמקרה זה הוכח שהמדובר בתאונה במתכוון ומסביר - "המשיבים טוענים כי מאחר שהגנב לא נתפס, וגרסתו לא נשמעה, אין כל אפשרות לדעת מה היו כוונותיו. אין בידינו לקבל טענה זו. התנהגותו של הגנב במקרה זה מלמדת באופן ברור על כוונותיו. אמנם, לא ניתן לשלול בוודאות גמורה תרחישים אחרים – כגון שהגנב אינו מודע לסיכון שבנפילה מרכב נוסע או שלא ראה את המשיב 1 נתלה על הרכב, אולם אלה תרחישים בלתי סבירים, ואף דחוקים. הנטל המוטל על המבקשת הוא להוכיח את כוונת הגנב לפי מאזן ההסתברויות, ובכך היא עמדה. לאור מסקנה זו, הדיון בשאלה אם התגבשה גם כוונה לפגוע ברכושו של המשיב 1 אינו דרוש עוד לשם הכרעה, ועל-כן לא נידרש לו.

סוף דבר הן גרסת התובע והן גרסת הנתבע כפי שהובאו בהליך אינן מהימנות ונסתרו על ידי מכלול העדויות שהובאו לרבות עדותם שלהם במשטרה, נסיבות התרחשות התאונה והודעות של עדים אחרים במשטרה.

הנתבע לחץ על דוושת הגז למול התובע שעומד למול רכבו ומכאן ניתן להסיק שהתכוון לפגוע בו. אחר כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעים בעילה לפי חוק הפיצויים נדחית.

מהו בסיס השכר שיש לייחס לתובעת המועסקת בעסק משפחתי שבבעלות בן זוגה? מהו היחס בין הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת עקב תאונת דרכים לבין מידת הפגיעה בכושר הישתכרותה בעסק המשפחתי, שניתן לטעון שאופיו יציב משל עבודה רגילה? והאם יש לנכות לתובעת ניכוי רעיוני של תשלומי המוסד לביטוח לאומי, אף שזה דחה את תביעתה להכרה בתאונת הדרכים שבה נפגעה כתאונת עבודה, אם מיצתה את פעולותיה מולו אך בהגשת תביעה ובהיענות לחקירה? אלה עיקר השאלות המונחות לפנינו.

לדבריה, ניצול ימי המחלה מנע ממנה לפדות ימים אלה כנגד תשלום, דבר המזכה אותה בפצוי.

אכן, ימי מחלה הם "נכס" ומשאב השייך לעובד, וניצולם עשוי להביא לכך שבעתיד יחסרו לתובע ימי מחלה אם יזדקק להם (ראו ע"א 481/89 חנונה נ' רשות הנמלים בישראל, פסקה 4 (8.10.1992)).

כפי שציין בית המשפט בת"א (מחוזי חי) 676/96 רינברג נ' קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (6.11.2003) – שכר המשולם לנפגע על ידי מעבידו על חשבון ימי חופשת מחלה הנו למעשה שימוש שעושה העובד במשאביו העצמיים, דהיינו הוא עושה שימוש בזכותו הראויה לדמי מחלה" בע"א 587/89 רוזנשטיין נ' כהן (22.12.1993) הכיר בית המשפט באפשרות להעניק פיצוי לתובע בגין ימי מחלה שנוצלו, אף שלא הוכיח עד למועד המשפט כי אכן נזקק לימי מחלה שבאו על חשבונו.

...

בנסיבות אלה, אני קובע כי התובעת מיצתה את חובתה וכי אין מקום לעריכת ניכוי רעיוני.

אמנם בן הזוג לא נחקר במל"ל, אך לא שוכנעתי כי קיים סיכוי ממשי כי דווקא עדות בן הזוג, חרף היותו בבירור צד מעוניין, הייתה משנה מעמדת המל"ל. כפועל יוצא, אף אין לדבר במקרה דנן, על אי קיום חובותיו הציבוריות של המל"ל, בהותרת ההחלטה על כנה, לו היה דן בדבר בשנית.

סוף דבר על רקע כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שהנתבעת תשלם לתובעת בגין נזקיה עקב תאונת הדרכים מיום 10.10.2017, סך כולל של 556,581 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 13% + מע"מ והאגרה כפי ששולמה.

המבקש התיר לעובד שמועסק אצלו, המשיב 4 (להלן: המשיב), לעשות שימוש ברכבו לצרכי עבודה ולצרכים אישיים של המשיב.

המשיבות 3-1 הגישו תביעה נגד המבקש, המשיב וקרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית) בעילות מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד או החוק), וקרנית הגישה הודעת צד שלישי נגד המבקש כבעל הרכב ונגד המשיב לפי סעיף 9(א) לחוק.

כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך חריג ונדיר, ששמור למקרים שבהם נקבעה הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984; דנ"א 4786/23 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 5 (31.8.2023); דנ"א 4770/23 פלונית נ' רשות הספנות והנמלים, פסקה 5 (19.7.2023); דנ"א 2485/23 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (12.6.2023)).

...

עוד נפסק כי דין טענות המבקש בעניין חלוקת האחריות בינו לבין המשיב להידחות.

כפי שיפורט להלן, אני סבור שתנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו.

מדובר אפוא ביישום נסיבות העניין בהתאם לסטנדרט של אשם ולא בהחמרת סטנדרט ההתנהגות המצופה ממתיר שימוש ברכב, ואף לא מן הנמנע שבעתיד ועל סמך תשתית עובדתית אחרת יגיע בית המשפט למסקנה שונה לגבי קיומו של אשם בהתנהלות מתיר שימוש ברכב.

הבקשה נדחית אפוא.