יפים הם בהקשר זה דברי כב' השופט אמנון כהן בע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים, 24.3.11 (להלן: "פסה"ד בעיניין עו"ד גסלר"):
"בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שניגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהוה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. כן מיתקיים יסוד הפירסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק..."
בשולי הדברים אציין כי הנתבעת טענה בכתב הגנתה באופן כללי להתקיימות ההגנות הקבועות בסעיפים 13 ו-15 מבלי לפרט את טענתה.
אשר לגובה הפצוי, ברע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח' (14.8.2001), היתייחס כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) למטרת הפצוי והאופן שבו יש לקבוע את שיעורו וכדבריו:
"בפסיקת הפצוי בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".
לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 6,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 300 ₪ והחזר אגרה בסך 99 ₪.
יוער כי תביעת התובע הועמדה על סך של 9,900 ₪ ובהתאם בוצע גם חיוב באגרה, בעוד שבכתב התביעה עצמו נתבע סכום גבוה בהרבה בגין העילה שלפי חוק איסור לשון הרע.
...
אמנם, העובדה שדבר דואר לא התקבל אצל הנמען אינה מעידה בהכרח על כך שלא נשלח, אולם, בנסיבות המתוארות, ונוכח אי התאמת מועדי הפקת מכתבי דרישת התשלום ומועדי קבלתם למשלוח, הגעתי למסקנה כי לא ניתן לקבוע שהנתבעת פעלה להמצאת הודעה על חיוב בארנונה כנדרש.
אשר להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, יפים הם בהקשר זה דברי כב' השופט כהן בעניין עו"ד גסלר:
"אין גם בידי לקבל את מסקנת בית משפט קמא, כי עומדת למשיבה הגנת הפרסום בתום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק. כאמור, זו עשויה לעמוד לה, אם עשתה את הפרסום בתום לב, בנסיבות בהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בהתאמה, סעיף 16(א) לחוק קובע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". ואולם, יש לשים לב, כי חזקה הפוכה נקבעה בסעיף 16(ב) לחוק, לפיו "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: ... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". אני סבור, כי חזקה זו מתקיימת בענייננו.
לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את טענת התובע כי יש בעיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו כדי להוות פרסום לשון הרע.
