תביעת עובד נגד מעסיק שטען כי לא עבד אצלו

בשל חשיבות מסירת הודעה כאמור לתובע, אשר הייתה יכולה לייתר חלק מהותי מהסוגיות השנויות במחלוקות בין הצדדים, ומשזו לא נימסרה לתובע כנדרש, התובע זכאי לסעד המבוקש על ידו בסך של 2,000 ₪ בגין רכיב זה. תחולת צו ההרחבה בענף האפייה התובע טען כי על הצדדים ויחסי העבודה חלים ההסכם הקבוצי או צו ההרחבה בענף האפייה או התעשייה, זאת, מבלי לפרט את הנימוקים בגינם סבור הוא כי יש להחיל מי מבין הצוים על עבודתו (ר' סעיף 22 לכתב התביעה).

לטענת הנתבעים, התובע עבד אצל הנתבעת משך שלוש תקופות בלתי רציפות: האחת, החל מיום 1.11.15, למשך שישה חודשים, עד לחודש אפריל 2016 (כולל).

סעיף 5א לחוק הודעה לעובד העביר את נטל ההוכחה בסוגיות שונות אל המעסיק וכלשון הסעיף: "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובילבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971." מאחר והצדדים חלוקים בדבר תקופות עבודתו של התובע, לרבות תחילת עבודתו בכל תקופה, הרי שהנטל מוטל על המעסיק בכפוף לכך שהתובע העיד באותו עניין ומסר גירסתו במסגרת תצהירו.

יצוין, כי חודש 7/17 לא הוצג אך גם לא נטען כי התובע לא עבד בחודש זה. בנוסף, עדותו של מר בן הרוש בכל הנוגע לכך הנה מבולבלת ובלתי נהירה: "העד, מר בן הרוש: הוא היה בפעם הראשונה ב-2015,

...

יפים לעניינינו הדברים אשר נפסקו בפרשת קבלן , שם עמד בית הדין הארצי על הדברים הבאים: "בנסיבות העניין לא הרים המערער את נטל השכנוע, וזאת משני טעמים שהינם שני צדדים של אותה המטבע: ראשית, המערער מבקש לבודד את פעילות האפייה המתבצעת בקומה השניה ולמקד אך בה את הזרקורים. אולם הבחינה של עיקר העיסוק צריכה להיות כוללת, קרי בחינה משולבת של פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה והפעילות המסחרית המתבצעת בקומה הראשונה. מנקודת מבט רחבה זו נראה כי עסקינן במעין מסעדה או סוג של בית אוכל, האופה אך חלק ממוצריו וחלק נעזר בבצק מוקפא. לצד ממכר המאפים מוכר בית העסק גם גלידות ומצויה בה גם עמדת טוטו. בנסיבות אלה, ומתוך ראייה של מגוון פעילות המעסיקה, העובדה שנעשית במקום גם פעולת אפייה, כשלעצמה, אינה מספקת כדי להפוך את העסק למאפייה. שנית, אף אם נמקד את המבט בפעילות האפייה הרי שנתון זה, כשלעצמו, אינו מספיק להרמת נטל השכנוע. זאת, כיוון שלא הרי אפייה שתכליתה שיווק כהרי אפייה לממכר ישיר לצרכנים המבקשים לאכול במקום, לצד פעילויות מסחריות נוספות המבוצעות במקום, ולכן כאשר נערכת אפייה לשתי המטרות עולה הצורך באפיונה של התכלית הדומיננטית. הנה כי כן, הנתון בדבר קיומה של פעילות אפייה בקומה השניה, כשלעצמו, אינו מוביל בהכרח למסקנה כי עסקינן במאפייה, ובהינתן יריעת המחלוקת במקרה זה, נדרשת תשתית ראייתית נוספת לצורך ביסוס מסקנה זו. העדרה של תשתית כאמור פועל לחובת המערער, אשר על שכמו מוטל נטל השכנוע. לאור זאת, החלטנו לדחות את הערעור כנגד אי החלת צו ההרחבה בענף המאפיות". [ע"ע (ארצי) 25818-05-17 קבלן – טאבון בן יהודה בע"מ, (8.7.2018)].

בהתחשב בקביעתנו זו, אנו דוחים את טענות התובע ואת הסכומים הנתבעים על ידו מכוח צו ההרחבה.

לאחר בחינת טענות הצדדים, אנו סבורים כי יש לקבל את תביעתו של התובע לתשלום בעד רכיב זה באופן חלקי, ונפרט.

זאת ועוד, משקבענו כי הנתבעים לא תיעדו את השעות הנוספות שביצע התובע, ברי כי התובע זכאי לפיצוי בשל קבלת תלושי שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולמו לו. בהתחשב בדברים האמורים אנו רואים לנכון לפסוק לטובת התובע תשלום בסך של 4,000 ₪ בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪.

לפנינו תביעתו של מר עמאר גית (להלן- התובע), נגד מר יחזקאל זיו, (להלן - הנתבע) לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע וסיומה.

מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקתו תמצית טענות הצדדים התובע טען כי לא נימסרה לו הודעה על תנאי העסקתו ותבע פיצוי בסך 10,000 ₪ ברכיב זה[footnoteRef:6].

כך למשל, התובע טען כי לעבודתו במוסך הוא נסע יחד עם אחיו שעבד במקום אחר, בסמוך למוסך, אך נימנע מלזמן את אחיו, שלא עבד אצל הנתבע לעדות על מנת לחזק את טענתו.

כאשר אין בנמצא דו"חות נוכחות, הנטל להוכחת הטענה כי התובע לא עבד בשעות נוספות מוטל על המעסיק וזאת על פי סעיף 26ב (א) לחוק הגנת השכר כפי שנקבע בפסיקת בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה - נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.02.2015): "לסיכום עמדתי בנוגע לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר אומר את הדברים הבאים: מקום בו המעביד לא מציג את רשומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות, יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל היותר) נידרש מהעובד להציג בעדות את גירסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת". ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה - נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.02.2015) (ר' סעיף 47 (ד), לפסק הדין).

...

לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים, לאור תכלית החובות הרישומיות החלות על המעסיק, מצאנו לנכון לחייב את הנתבע בפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין תלושי שכר שלא משקפים בחלקם את הנדרש בהתאם לדין.

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובע את הרכיבים הבאים: השלמת פיצוי פיטורים- 117,744 ₪.

לצורך הכרעה בסוגיות הללו בחנו את הדו"חות בכתב ידו של התובע אשר הוגשו בתמיכה לטענתו כי החל עבודתו בחודש 7/16 ומהם לשיטתו, ניתן ללמוד כי עבד אצל הנתבעים בתקופה זו, לרבות ובין היתר, בביתו של הנתבע.

בנסיבות הללו לא שוכנענו כי רישום דו"חות הנוכחות מהוה אסמכתא לניהול רישום בזמן אמת ועומד בדרישות סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה), לפיו ככל שרישום השעות לא בוצע מאופן מכאני, דיגיטאלי או אלקטרוני "יחתם הרישום מדי יום בידי העובד ויאושר בחתימת אחראי שהמעסיק מינה לכך". בהתאם, מצאנו לקבל את טענת התובע כי לא ניתן להסתמך על השעות המפורטות בדו"חות הנוכחות של הנתבעים.

נציין כבר עתה כי לא נעלם מעיננו שככל הנראה חלה טעות קולמוס בכתב התביעה, בה טען כי קיבל את הזכויות המגיעות לו בגין ימי חג במלואם אולם בנגוד לחוק שעות העבודה והמנוחה – טענה שאינה מתיישבת עם השכל הישר במיוחד שיש רכיב תביעה בגין ימי חג וכן משום שטען במסגרת תצהירו ובמסגרת סיכומיו כי לא קיבל את התשלום במלואו[footnoteRef:50].

נציין כי לא מצאנו בפסק הדין שהיתקבל על דרך הפשרה וצורף לסיכומי התשובה של התובע כדי לסייע לתובע שכן לא מצאנו בו סממנים לכך כי הנתבעת אינה סולבנטית או כי יש במפורט בו כדי לשנות מקביעתנו בדבר הרמת מסך בהליך זה. לאור האמור, התביעה כנגד הנתבע נדחית.

...

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת אופן חלקי כנגד הנתבעת, כך שעליה לשלם לתובע תוך 30 ימים סכומים הבאים: פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה – 5,000 ₪.

נציין ביחס לפיצויי הלנה, כי התרשמנו שבין הצדדים התגלעה מחלוקת כנה ביחס לתקופת העבודה והיקפה, ועל כן מצאנו כי אין מקום לפסוק פיצוי הלנת שכר ברכיבים הרלוונטיים, ויש להסתפק בהפרשי הצמדה וריבית כפי שנפסק.

עת הבאנו בחשבון את התנהלות הצדדים המפורטת בגוף פסק הדין והוצאות הערעור בע"ר 47947-09-20, מצאנו בנסיבות העניין לפסוק לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בעניינינו אין המדובר בתביעת עובד כנגד מעסיקו לתשלום זכויות סוציאליות קוגנטיות אלא בתביעת התובע שהוא בבחינת צד שלישי מכח המחאת זכות שנחתמה על ידי העובדת לפרעון חוב כספי רגיל שלה כלפיו, כך שמעולם לא היתה בין הצדדים כל הכרות או יחסי עובד ומעסיק.

העובדת מעולם לא תבעה את הנתבעים המקוריים או הנוכחיים ואין כל טענה מצידה, כי היא זכאית לכל סכום מהנתבעים בגין תקופת עבודתה אצלם או סיומה והיא אף אישרה בפניהם כי הם אינם חייבים לה דבר.

אשר לטענה, כי התובע נימנע מלשלם הוצאות שנפסקו כנגדו בעבר, נטען, כי הסיבה לאי התשלום הובהרה בפני בית הדין הארצי לעבודה ומקורה בפלישת צבא רוסיה לאוקראינה תוך הפגזות אינטנסיביות וממושכות של ישובים אזרחיים לרבות העיר דניפרו בה התגורר התובע עם אישתו בזמן שהייתו באוקראינה, נסיבות שלא היו בשליטת התובע וגרמו לו לעזוב את דירתו השכורה ולנוס על נפשו לפולין תוך אובדן הגישה לחשבון הבנק שלו באוקראינה, כאשר ממילא שילטונות אוקראינה מנעו גישה חופשית לחשבונות תושבים זרים המתנהלים במטבע זר – מצב שהקשה על התובע להוציא כספים ולהמשיך לקיים את עצמו ואת אישתו בחו"ל. עוד נטען כי אי תשלום הוצאות במועד אינו מהוה עילה בפני עצמו לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה ויש לשקול את מכלול הנסיבות.

טענות המבקשים, כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית נדחו זה מכבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כאשר מכלול טענות הצדדים, הן העובדתיות והן המשפטיות, לרבות שאלת היותו של התובע "חליף" העובדת ושאלת הנפקות המשפטית של המחאת הזכות עליה חתומה העובדת, העומדת בבסיס התביעה, דינן להתברר לגופן במסגרת ההליך ונראה על פניו ומבלי שיהא בדבריי כדי לקבוע מסמרות בהליך לגופו, כי אין המדובר בהליך סרק.

...

טענות המבקשים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית נדחו זה מכבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כאשר מכלול טענות הצדדים, הן העובדתיות והן המשפטיות, לרבות שאלת היותו של התובע "חליף" העובדת ושאלת הנפקות המשפטית של המחאת הזכות עליה חתומה העובדת, העומדת בבסיס התביעה, דינן להתברר לגופן במסגרת ההליך ונראה על פניו ומבלי שיהא בדבריי כדי לקבוע מסמרות בהליך לגופו, כי אין המדובר בהליך סרק.

ודוק, בענייננו התובע נתן הסבר המניח את הדעת להיעדר תשלום ההוצאות, אשר כאמור בוטלו בסופו של יום במסגרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 31.5.23 (ע"ע (ארצי) 52123-05-22), מה גם שטענת התובע כי הוא שילם את הוצאות הנתבעת 3 שהוטלו עליו במסגרת פסק הדין הראשון לא נסתרה (הוצאות שכאמור אף הן בוטלו במסגרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 8.6.21, ע"ע (ארצי) 12159-01-19) ואף מטענות המבקשים עולה, כי התובע הפקיד את הערובה בסך 3,000 ₪ שבה הוא חויב על ידי בית הדין הארצי לעבודה ומכל אלה שוכנעתי בקיומה של יכולת פירעון המאפשרת למבקשים להיפרע את הוצאותיהם ככל שהתביעה תידחה.

סוף דבר על יסוד האמור - הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה נדחית.

במסגרת כתב תביעתו תבע התובע את ש.ה.ב שווק הובלות בע"מ (להלן - הנתבעת), סכום קרן של 157,508 ₪ בגין זכויות המגיעות לו לטענתו בקשר לתקופת עבודתו אצל הנתבעת ובקשר לסיומה של תקופה זו. במסגרת כתב ההגנה הכחישה הנתבעת את כל שטען כנגדה התובע.

סעיף 5ב לחוק הודעה לעבד מתייחס לנטל ההוכחה במקרה של אי מתן הודעה לעבוד כדין ומטיל אותו על כתפי המעסיק:"בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המדעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובילבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971". ומן הכלל אל הפרט: אין חולק כי עוד בטרם תחילת העסקתו חתם התובע על הסכם העסקה הקובע בזו הלשון: "הנ"ל עבד בתור נהג על אוטובוס +טיולית בשנה האחרונה בחב' גל-טל... יש לו ניסיון בוויזות צבאיות ויודע על מה הוא יעבוד.

כמו כן, סעיף 2 לחוק שכר מינימום קובע - "(א) עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן - עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין. (ב) עובד המועסק במשרה חלקית זכאי לשכר מינימום חלקי שיחושב יחסית לחלקיות משרתו.

במצב דברים זה, לא נסתרה טענת התובע כי בעת התחלת עבודתו אצל הנתבעת, הייתה על שמו קופת פנסיה, כך שהוא זכאי להפקדות מיום העבודה הראשון, כאשר למרות שהנתבעת טענה כי ביצעה הפקדה רטרואקטיבית, מקום בו לא הפניתה לבצוע הפקדה כאמור, איננו מקבלים את טענתה ולכן הרינו קובעים כי היא חייבת בהפרשי הפקדות בגין החודשים 3/13 ועד 8/13 ובסך 1,364 ₪ ( 5% מתוך 26,364 ₪ ).

...

אשר לכך ששולמה לתובע תוספת בגין שעות נוספות בשיעור של 150% מבלי ששולמה קודם תוספת בשיעור של 125% - לא מצאנו כי עובדה זו מהווה עילה לפיצוי, שכן מדובר בשיקוף של התשלום שניתן בפועל, גם אם אינו תואם את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה מאחר ויש הו כדי ליתן פיצוי גבוה מהמחויב בחוק.

על כן, התביעה לפיצוי מכוח חוק הגנת השכר - נדחית.

סוף דבר בהתאם למפורט לעיל ומשדחינו חלק ניכר מרכיבי התביעה הרינו קובעים כך: הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל: א. סכום של 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת כדין.