תביעת עובד מוניציפלי נגד עיריית ירושלים

התביעה היא בגין ניזקי גוף שנגרמו לה. התביעה הוגשה נגד עריית ירושלים אשר המדרכה מצויה בתחומה המוניציפאלי (להלן: הערייה).

עמנואל שורקי העיד כי בעת הרלבנטית היה מספר קטן של עובדי ערייה אשר תפקידם היה לאתר מפגעים ולדאוג להסרתם ברחבי ירושלים וכן כי תכיפות הסיורים בעיר לא הייתה גדולה (פרוטוקול מיום 3.1.17 עמוד 44 שורות 6-12).

...

לפיכך אני קובעת כי לתובעת נכות משוקללת בשיעור 5% בגין התאונה.

הדוחות הכספיים שהוגשו על ידה אינם מבוקרים ונוכח התנגדות הנתבעות להגשתן אין בידי לקבלן כראייה.

ההודעה לצד שלישי נדחית.

טענות עריית ירושלים אין כל עילת תביעה כנגד עריית ירושלים.

על פי חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 הגיחון אחראית אך לתעול מי הגשמים ושטפונות ולא לניקיון השטח המוניציפלי.

כמדומני כי התוצאה לעיל לא הייתה משתנה גם אם היה מוצג ההסכם בין הגיחון לבין עריית ירושלים שמתייחס לאחזקה של מערכת הנקוז בנסיבות העובדתיות הספציפיות שעלו במקרה זה. באשר לנזק – התובע העמיד את סכום התביעה על סכום של 4,448 ₪ כדלקמן: בדיקה, איתור חדירת מים, איטום פקקי נקוז במוסך – 234 ₪.

...

התוצאה מהמקובץ לעיל הוא ששתי הנתבעות אחראיות ביחד ולחוד לאי פינוי הפסולת שהצטברה על הקולטנים, עקב כך שלא דאגו לניקיון סביר של פתחי הקולטנים.

יחד עם זאת, אין לביהמ"ש ספק שנגרם לתובע בגין ההצפה שארעה באחריות הנתבעות ביטול זמן וטרדה מרובה ועל כן הנתבעות ישלמו לו בגין כך בסכום של 1,250 ₪.

התביעה מתקבלת אופן חלקי והנתבעות תשלמנה ביחד ולחוד לתובע סך של 3,148.4 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

עסקינן בתביעת נזיקין, שהגישה התובעת כנגד עריית ירושלים, לפצוי בגין ניזקי גוף, שנגרמו לה לטענתה, עקב ארוע נפילה.

בנסיבות אלה, משלא הובאה כל ראיה כדי להפריך את הטענה כי אותם מתקנים שייכים לנתבעת ואף לא הובאה כל ראיה כי הם שייכים לצד שלישי, אני קובע כי הם נמצאים בשטח ערוני והם נמצאים תחת אחריותה של הנתבעת כרשות מוניציפלית.

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי יש לפסוק את הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי בעלה של התובעת על דרך האומדן ולפסוק סכום זה לטובת התובעת (ראו: ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (פורסם בנבו, 27.12.73); ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (פורסם בנבו, 26.02.85); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (פורסם בנבו, 14.08.90)).

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים כדלקמן: נזק לא ממוני .

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 306,922 ש"ח לסכום הנ"ל יתווספו הוצאות ושכר טרחת עו"ד לפי שיעורו בדין.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 34652-08-18 פלוני נ' עירית ירושלים בפני כבוד השופט הבכיר נאיל מהנא התובע פלוני ע"י ב"כ א. שינדלר הנתבעת עירית ירושלים ע"י ב"כ עו"ד א. גדות צד ג' מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון ע"י ב"כ עו"ד י. בייניש צד ד' 1. אחים חסיד חברה קבלנית בע"מ 2. איילון חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ע. בריק פסק דין

התביעה הוגשה כנגד עריית ירושלים (להלן: "הערייה") וזו שלחה הודעת צד ג' כנגד משרד הבינוי והשיכון (להלן: "משרד השיכון") שנטען שיזם את הקמת השכונה וכי המקום היה באחריותו ובהחזקתו במועד התאונה, וזה שלח הודעת צד ד' כנגד אחים חסיד – חברה לבנייה בע"מ, שהנו היזם שביצע את עבודות הבניה למגורים ופיתוח השטח הצמוד (להלן: "הקבלן").

אחריות הערייה הערייה טוענת להעדר אחריות מצידה מאחר ולטענתה העבודות במקום נעשו על ידי משרד השיכון ועדיין לא נימסרו לה. לאחר ששמעתי את הראיות הגעתי למסקנה כי יש להטיל על הערייה אחריות, הן בהיותה הבעלים של הנכס, והן בהיותה הרשות המוניציפלית אשר הנכס נמצא בתחום שיפוטה.

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי יש לפסוק את הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי אשתו של התובע על דרך האומדן ולפסוק סכום זה לטובת התובע (ראו: ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (פורסם בנבו, 27.12.73); ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (פורסם בנבו, 26.02.85); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (פורסם בנבו, 14.08.90)).

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כדלקמן: נזק לא ממוני .

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 65,872 ש"ח בניכוי אשם תורם של 20%.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 27136-09-21 פלוני נ' עירית ירושלים ואח' לפני כבוד השופטת מוריה צ'רקה תובע פלוני ע"י ב"כ עוה"ד אחמד ג'ועבה נתבעות 1. עירית ירושלים ע"י ב"כ עוה"ד שחר נוביק 2. מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד אסנת רביד פסק דין

פסק הדין שלהלן יעסוק בשאלת חבותן של הנתבעות, או מי מהן, לארוע זה. נסיבות התאונה בכתב התביעה (ובכתב התביעה המתוקן) יש תאור מפורט של נסיבות הארוע: "ביום 20.9.18 סיים התובע את עבודתו באיזור תעשיה עטרות בסמוך לשעה 16:00, הוא התחיל לעשות סדר ולהחזיר את הכלים למקומם ולאחר מכן יצא ממקום העבודה לכיוון מעבר קלנדיה יחד עם עובד אחר מהשטחים ברכב חבר לעבודה מירושלים בשם מוהנד. כשהגיעו לאיזור המעבר, היה עומס רכבים, ולכן מוהנד הוריד אותם כדי שימשיכו ברגל והסתובב חזרה לכיוון ירושלים. התובע וחברו הלכו ברגל על המדרכה, אולם נעשו עבודות פיתוח כבישים ונעשו עבודות במדרכות. יצוין כי האיזור לא גודר ולא תוכנן מעבר חלופי במקום המדרכות בהן נעשו עבודות. בשלב מסוים היה התובע צריך לרדת מהמדרכה ותוך כדי כך, דרך על אבן שפה שלא הייתה במקום שמיועד לה ורגלו החליקה ונפל ארצה." על תאור הארוע חזר התובע גם בעדותו בפני, אם כי בשינוי: "ת. היום הראשון לתאונה סיימנו לעבוד בארבע, ארבע וחצי, בכללי העובד איתי מוהנד שלוקח אותי בחזרה לבית. בכללי בדרך שיש פקקים הוא לוקח אותנו לנקודת איסוף ואנחנו יורדים. ירדנו והלכנו אני ואיברהים, המשכנו, לא הייתה מדרכה המשכנו, כשהגענו לנקודה מסוימת שצריך לחצות לכביש השני היו אבנים שעל זה יש בטון, שמתי את הרגל שלי שרציתי ללכת לחצות לצד השני, לחצתי עליה ונפלתי ונשברה לי הרגל." (עמ' 3 ש' 28-32) ובהמשך: "ת. בקצה של המדרכה של הרחוב היו אבנים שקוראים להם ג'ובן (אבני שפה – מ.צ'.).

אחריות הנתבעות אין חולק שהתאונה ארעה בשטח המוניציפאלי של עריית ירושלים, הנתבעת 1, וכי הנתבעת 2 ביצעה שם עבודות פיתוח.

...

לסיכום התובע מעד ונפל כשהלך במקום בו בוצעו עבודות לבניית מדרכה, ונגרם לו שבר שנרפא.

במצב דברים זה, דין התביעה להידחות.

לפיכך התביעה נדחית.