תביעת עובד לשעבר בגין זכויות שכר לא משולמות ופיצוי

ממכסה זו יש להפחית 4 ימי חופשה בגין סופי שבוע ולכן זכאי התובע למכסה בת 24 ימי חופשהX 3 שנות עבודתו האחרונה בצרוף 5/12 חודשים משנתו האחרונהX 24 ימי חופשה = 72 ימי חופשה+10 ימי חופשה = 82 ימי חופשה בסה"כ. שכרו הקובע של התובע עמד על סך של 14,548 ₪.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות, אנו דוחים את טענת התובע כי הנו זכאי לפצוי בגין אובדן דמי אבטלה, מהטעמים הבאים: ראשית, התובע לא הוכיח כי פנה למוסד לביטוח לאומי ודרש לקבל גמלה בהתאם לשכר אשר שולם לו. במקרה שמוגשת תביעה לדמי אבטלה ויש מחלוקת בין העובד לבין המעביד לעניין גובה שכר העבודה, התובע רשאי לפנות למוסד לביטוח לאומי ולהעלות את טענותיו והמוסד לביטוח לאומי רשאי לקבל טענות אלו למרות העידר אישור המעסיק, על יסוד חקירה המבוצעת על ידו.

מר הורביץ אשר הצהיר מטעם הנתבעת, הדגיש כי התובע הוא אשר יזם ובקש לקבל תשלום שכר במזומן: "התובע הוא זה אשר ביקש מהנתבעת מעת לעת, כי תשלם חלק משכרו במזומן מהיותו אב למשפחה ברוכת ילדים ומרצון לקבל משכורת גבוהה יותר בערכי נטו. הנתבעת הבהירה לתובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המשמעות לכך היא כי התובע לא יוכל לאחוז במקל משני קצוותיו ולקבל זכויות סוציאליות שלא עפ"י הדין המוצהר בתלושי השכר. 27. התובע לא רק שלא יחס לכך כל חשיבות, יתרה מכך חפץ בכך שכן כך קיבל לעיתים, שכר נטו נוסף, עליו לא שילם משך שנים רבות לרשויות המס. 28. עוד יצוין, כי...פניותיו בגין שכרו החלו רק למן פברואר 2005 (סמוך לסגירת בית הספר), כאשר תמוה מדוע עד למועד זה נמע התובע במשך שנים רבות מלבצע פנייה שכזו..." (ס' 26 – 28 לתצהירו של מר הורוביץ).

...

מסקנה אחרת תוביל לתוצאה לפיה התובע יקבל לידיו כפל פיצוי בגין אותו הליך, באופן העולה כדי חוסר תום לב. לפיכך, אנו קובעים כי הנתבעת זכאית לקיזוז סך של 140,278 ₪ (83,734 ש"י+56,544 ₪) הסכום אשר שולם לתובע על ידי הנתבעת עד כה, בגין פסק הדין הראשון.

לסיכום, מצאנו כי הנתבעת זכאי לקיזוז סך של 286,248 ₪ ( 146,000₪+ של 140,278 ₪) מהסכומים אשר נפסקו לזכות התובע בהליך זה. סוף דבר - כאמור לעיל, פסקנו כי התובע זכאי לסך של 193,908 ₪, בגין פיצויי פיטורים וסך של 49,692 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.

עם זאת, משהתקבלה טענת הקיזוז אשר העלתה הנתבעת, לפיה יש לקזז סך של 286,248 ₪ מהסכומים להם זכאי התובע ומאחר וסכום הקיזוז עולה על סכום התביעה, דין התביעה להידחות במלואה.

לפנינו תביעת התובע, עובד דפוס לשעבר בהוצאת עתון הארץ בע"מ (הנתבעת), לתשלום זכויות עבודה.

הגדרתו של רכיב שכר מסוים לצורך בחינת הכללתו בשכר הקובע לצורך זכות מסוימת נקבעת על פי מהות התשלום ולא על פי הגדרת הצדדים.

בהערת אגב יאמר כי לו היה כטענת התובע שהסכם 1984 הוא בגדר הסכם קבוצי הרי שבלאו הכי היה עלינו לקבוע שתוספות השכר אינן מהוות בסיס לחישוב פצויי הפיטורים - על פי סעיף 2 לתקנות פצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, בסיס השכר לחישוב פצויי הפיטורים "יחושב על פי ההוראות שבהסכם הקבוצי". וכאמור, סעיף 7(י) להסכם 1984 קובע שדינן של תוספות השכר הוא של תשלום שעות נוספות ואין לראות בהן בסיס לחישוב הזכויות הסוציאליות.

דהיינו, התובע טען שהוא זכאי לפצויי פיטורים בגובה שכרו האחרון, כפול מספר שנות העסקתו, בנכוי סך הכספים ששולמו לו בפועל מתוך קופת הפיצויים - "על הנתבעת לשלם לתובע הפרישי פצויי פיטורים בסך 1,072,328 ₪ אשר מהוה ההפרש שבין מניין שנות עבודת התובע בנתבעת (45) במכפלת שכרו הקבוע הממוצע של התובע למשך תריסר חודשי עבודתו האחרונים (38,172 ₪), לבין סכום הפיצויים ששולם לתובע בפועל" (סעיף 20 לכתב התביעה המתוקן).

...

לפיכך, התביעה להשלמת פיצויי פיטורים גם היא נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם את הוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 17,000 ₪.

היות והתובע ביקש להפסיק את ההיתקשרות לאלתר, סיים התובע את העסקתו ביום 27.5.2015, ואף שולם לו סך של 7,200 ₪ בגין חלף דמי הודעה מוקדמת, לפנים משורת הדין; דא עקא, לימים גילתה הנתבעת כי התובע עזב כדי לעבוד בחברה אחרת, באותו התפקיד שביצע אצלה אולם בשכר גבוה יותר, ומכאן, שהתפטר בתואנת שוא ואין הוא זכאי כלל לתשלום פצויי פיטורים; חישובי התובע אינם נכונים, שכן לצורך חישוב פיצוי פיטורים אין מקום להביא בחשבון תוספת משמרות.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי יש לדחות את טענת התובע לפיה הוא זכאי לפצוי בגין הנפקת תלושי שכר שלא כדין, שכן תלושי השכר הונפקו לו בהתאם להוראות חוק הגנת השכר והתובע אף אישר כי נהג לבדוק את תלושי השכר ולעיתים ופנה אליה מעת לעת כאשר גילה כי נפלה טעות; תקינות התלושים נבדקה על ידי משרד הכלכלה בבקורת שנערכה במשרדי הנתבעת ולא נמצא כי נפל פגם בתלושים שהונפקו על ידה ומעבר לכך, התובע לא פירט כלל מה הפגם שנפל לדידו בתלושי השכר, ודי בכך על מנת לדחות את תביעתו בגין רכיב זה. אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפרישי פנסיה, שכן החלה להפריש לקרן הפנסיה כבר בחודש יוני 2013 ולא מחודש אוגוסט 2014, כנטען ע"י התובע.

...

ודוק, אין די באישור התובע בכתב לעניין קבלת הציוד (נת/18), זאת מקום בו לא מצוינת על גביו עלות הציוד שנמסר לו. לסיכום, מכל סכום שייפסק לתובע יש להפחית סך של 10,897 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה; הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין את הסכומים המפורטים להלן בסך של 24,749 ₪, כדלקמן: הפרשי שכר בסך של 21,780 ₪.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ומשחלק הארי של התביעה נדחה, החלטתי לא לעשות צו להוצאות.

על כן מלכתחילה עתר לתשלום פצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, זכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתו ומסיומה, החזר שכר שנוכה ממשכורתו שלא כדין, וכן פיצוי בגין כך שלא נערכה לו ישיבת שימוע קודם לפיטוריו.

בהמשך אף הסבירה שמכתב הפיטורים ניתן מתוך שהוטעתה ובשל רצון התובע לקבל דמי אבטלה וכי "לפנים משורת הדין" החלטנו לשלם את פצויי הפיטורים (מכתב מיום 3.8.2020, צורף לכתב התביעה).

...

רוצה לומר שאין באלה כדי לשנות מהמסקנה שהלכה ולמעשה התובע התפטר ונדרש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת אך סירב.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

אין מנוס מהמסקנה כי ספק אם היה מקום להגישה מלכתחילה והיא אף מדגימה היטב את ריבוי ההתדיינויות שמעמיסות על מערכת בתי הדין שלא לצורך.

לפנינו תביעתו של עובד לשעבר בנתבעת 1, לזכויות בגין תקופות עבודתו ובגין סיומה.

דמי חגים- לתובע שולמה משכורת חודשית והוא קיבל תשלום בגין ימי החג במשכורת; דמי הבראה- התובע אינו זכאי לדמי הבראה שכן לא השלים שנת עבודה; פדיון חופשה- שולם לתובע, כעולה מתלוש השכר האחרון, ואף שולם לו תשלום בגין 15 יום מעבר למה שמגיע לו ע"פ החוק; דיווח לביטוח לאומי והפקדות לפנסיה- הנתבעת דיווחה לביטוח לאומי על העסקת התובע והופרשו הפרשות לקופת הפנסיה.

דיון והכרעה נסיבות פיטוריו של התובע סעיף 3 לחוק פצויי פיטורים קובע בזו הלשון: "פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה, יראו אותם – אם לא הוכח הפוכו של דבר – כאילו נעשו מתוך כוונה להמנע מחובת תשלום פצויי פיטורים ואין פיטורים כאלה פוגעים בזכות הפיצויים". מלשון החוק והפסיקה, הנטל להוכיח שהפיטורים לא נעשו מתוך כוונה להמנע מחובת התשלום, מוטל על המעסיק.

דמי חגים התובע קיבל משכורת חודשית קבועה, והעיד כי המשכורת לא הופחתה גם כאשר חלו ידי חג, כדלקמן: "עו"ד ציפוק : עכשיו בוא נאמר ככה בחודש אפריל לדוגמא, סתם נתתי, זה פסח, קיבלת חודש מלא משכורת נכון?

...

בנסיבות אלה, ובהיעדר כימות לרכיב תביעה זה, התביעה לפדיון חופשה נדחית.

סיכום התביעה נדחית ברובה.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 1,000 ₪.