תביעת עובד זר נגד טיב טעם בגין זכויות עבודה

לפניי בקשה לחיוב התובע (להלן: המשיב), אזרח אריתריאה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של נתבעת 3 (להלן: המבקשת) ביחס לתביעה שהוגשה כנגדה, אשר לזכויותיו בתקופה בה הועסק החל מחודש 5.2020 ועד לחודש 6.2021 ולהלן פירוט רכיבי התביעה: העידר הפרשות לקרן פקדון עובדים זרים, אי מתן הודעה מוקדמת וזכות שימוע, אי תשלום ימי חופשה, נסיעות, הבראה, ביטוח רפואי וכן מסירת תלושים כוזבים והיעדר הסכם העסקה.

דיון והכרעה ביום 2.8.2016 פורסם תיקון לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן: "התקנות") הכולל הוספת תקנה 116א לתקנות, בתוקף מיום 2.9.2016 הקובעת כך: (1) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

בפסק הדין (בר"ע (ארצי) 12085-07-17 מועאז דבק – בקעות כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, 31.3.2021, להלן: עניין דבק) בית הדין חוזר על השיקולים המובאים בהילכת אבו מוחסן לעניין טעמים מיוחדים (ר' ע"ע (ארצי) 2385-02-17 אבו מוחסן – קבוץ בית הערבה (11.2.2021)): "בכל הנוגע להסדרים שנקבעו בתקנה לפטור מהפקדת ערובה הובהר כי הסדרים אלה אינם מנותקים זה מזה אלא יש ביניהם זיקת גומלין, כך ש"טעמים מיוחדים שיירשמו" עשויים להשפיע על רף הראיות הנידרש מהתובע על מנת להראות "ראשית ראייה", ולהיפך; היינו, ובין היתר, יתכן שטעם שאינו מגיע בפני עצמו ל"טעם מיוחד" בהצטרף ל"ראשית ראייה" שייתכן ולא הייתה עומדת בפני עצמה, יגיעו יחד לכדי "טעמים מיוחדים שיירשמו". עוד נפסק כי על בית הדין להביא בחשבון את מאפייני התובעים עליהם חלה התקנה, הנמנים ככלל עם אוכלוסיות העובדים המוחלשות ובשל כך זכות הגישה שלהם לערכאות טעונה הגנה, ואת מאפייני העסקתם המקשים על מימוש זכויות, כמו גם טיב הזכויות הנתבעות, ככל שמדובר בתביעה למימוש זכויות קוגנטיות.

...

בעיון בכל כתבי הטענות והמסמכים העומדים כעת לפניי בית הדין, אני סבורה שלא ניתן לפגוע בזכות אשר הוכרה כ"נעלה" מזכות יסוד ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [פורסם בנבו] [15.7.97]) בנסיבות המקרה שלפניי.

(עמ' 2 ש' 1-3) בית הדין סבור, כי במכלול הנתונים יש לכדי להוות ראשית ראיה ביחס לטענותיו בכתב התביעה המתוקן לאחראיות המבקשת לאחר שהתקשרה עם נתבעת 1 לאספקת עובדים וערכה התקשרות נוספת, מול נתבעת 2 לצורך כך. אני סבורה, כי יש באמור להרים את הנטל הראשוני ביחס לראשית ראייה לקיומם של יחסי עובד-מעסיק ו/או חבות מכח מעסיקים במשותף והעדר תשלום זכויות סוציאליות לכאורה היות ולא ברור מדוע הונפקו תלושי שכר מחברות שונות ומה המשמעות ההסכמית, ככל והייתה.

בהתאם לכללים הקבועים בתקנות ובפסיקה שוכנעתי, כי דין בקשת הפקדת הערובה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית והוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון עם סיום ההליך, ובין היתר בשים לב לתוצאתו.

התובע, עובד זר (פליט) מסודן, הגיש תביעה כנגד טיב טעם רשתות בע"מ (להלן: "טיב טעם" או "הנתבעת 1") בטענה שהועסק במרכולים שונים שלה בתקופה שמ-6.6.10 ועד ליום 27.1.13 בגינה הוא דורש זכויות שונות הנובעות מעבודתו.

התביעה לדמי הבראה, פדיון חופשה ודמי חגים התובע טען כי לא קיבל כלל תשלום בגין זכויות אלה ודורש אותן עבור כל תקופת העבודה.

...

גם בנקודה זו אנו מקבלים את חישובי ב"כ הנתבעת 1 שהם בהתאם להוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני והשכר הרגיל שקיבל התובע.

על כן, אנו סבורים שלא קיימת הצדקה לראות בנתבעת 1 "מעסיקה במשותף" של התובע.

סיכום נוכח האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובע סכומים כדלקמן: סך של 8,452 ₪ בגין הפרשי שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.2013 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

לאחר הגשת ההליך בתיק זה, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בדנג"צ גלוטן לעיל ועל פיו הוחלט ברוב דיעות של הנשיא גרוניס והשופטים רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר ודנציגר כנגד דעתן החולקת של השופטות ארבל, חיות ונאור ודעתו של השופט הנדל, שסבר כי החוק אינו חל על עובדי סיעוד אך הם זכאים לגמול גלובלי עבור עבודה בשעות נוספות - לדחות את העתירה בדיון הנוסף ולהותיר על כנו את פסק-הדין בבג"צ גלוטן.

השאלה שהתעוררה באותו מקרה, היתה בקשר עם תביעה שהגישה העותרת, עובדת זרה מהפיליפינים, נגד מעסיקתה לשעבר, בבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב-יפו.

עוד נפסק, כי כפי שמתבקש מדברים אלה, מתכונת העסקה זו אף אינה מתיישבת עם הוראות מרכזיות בחוק שעות עבודה ומנוחה, אשר תכליתן הסדרה בסיסית של אורכו וטיבו של יום העבודה ושבוע העבודה.

השופט ג'ובראן סבר אף הוא כי אין מקום להחלת החוק על עובדי הסיעוד, אם כי מן הטעם שלדעתו תכלית החוק להגן על העובד במישור החוזי, שבין העובד למעביד, ובמקרה זה, הפגיעה בעובדי הסיעוד, ככל שישנה, נגרמה בשל פעילות המדינה.

...

עם זאת, באשר לרכיב "משכורת יג", שלגביו לא היתה הסכמה בין הצדדים ולא ניתן כל הסבר לפשרו על ידי הצדדים - נחה דעתנו כי בנסיבות המקרה שבפנינו, יש לקחת רכיב זה על חשבון הפיצוי שקבענו כי מגיע לתובעת בגין עבודתה בימי המנוחה השבועית.

סוף דבר – אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בגין עבודתה בימי המנוחה בתקופה נשוא המחלוקת בסך כולל של 9,976 ₪.

אשר להוצאות ההליך, הרי בהינתן ההיבט התקדימי של השאלה שבמחלוקת – החלטנו חרף התוצאה אליה הגענו שלא לעשות צו להוצאות.

במסגרת זו, יש ליתן משקל יחסי למיהות התובע ומצבו הכלכלי; למיהות הנתבע ומעמדו; לטיב השאלות שהתובענה מעלה; סכויי התביעה ומורכבותה; שהוי בהגשת התביעה, ככל שהיה; מקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע; השלב בהליך שבו מוגשת הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה; תום ליבו של התובע; (עניין נעים; עניין ונצ'ין; רע"א 2310/10 ‏אבו קבע נ' מדינת ישראל, (27.7.2010), בפסקות 6-7; עניין פלונית, בפיסקה 5; רע"א 3462/14 סארי גנאם נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (17.9.2014).

עוד נפסק, כי יש ליתן דגש מיוחד לזכות הגישה לערכאות בנסיבות שבהן מדובר בתביעות של עובדים הנמנים עם אוכלוסיות מוחלשות, ותביעותיהם סבות על זכויות שנקבעו בחוקי המגן, והגנה על זכויותיהם של עובדים זרים: "דברים אלה [אודות חשיבותה ומעמדה של זכות הגישה לערכאות – ל.ג.] יפים מקל וחומר בבתי הדין לעבודה, ששאיפתם היא להעדיף בירור ההליכים המובאים בפניהם לגופו של עניין, למעט בסילוק תובענות על הסף וליתן למתדיינים את יומם בבית הדין. על האמור מתווספות החיוניות שבמימוש הזכויות שנקבעו במשפט העבודה המגן ומדיניות בית דין זה, שלפיה יש להמנע מנקיטת אמצעים המקשים על עובדים לעשות כן. מדיניות זו זוכה למשנה תוקף כאשר עסקינן בעובדים בעלי הכנסה נמוכה, דלי אמצעים, המשתייכים לקבוצות עובדים החשופות לניצול על ידי מעסיקים. נדגיש, כי חלק מזכויות העובדים שמקורן בחקיקת המגן הן זכויות קנייניות". ע"ע (ארצי) 1064/00 **** קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625, 636 (2000) (להלן – עניין קיניאנג'וי).

בכל הנוגע לחיוב בהפקדת ערובה של תובע שאינו תושב ישראל נפסק כי אין להחיל אמות מידה שונות עת מדובר בתובע שהוא עובד זר. לפיכך, אין די בטעם זה, כשלעצמו, כדי לשנות את בררת המחדל שלפיה אין להטיל חיוב בהפקדת ערובה, וזו תוטל רק לאחר שבחינת מכלול הנסיבות הביאה למסקנה כי קיימת הצדקה לחיוב התובע בהפקדת ערובה, תוך איזון בין כלל השיקולים.

אף המדינה, בתגובתה לעתירה לבג"צ, אישרה כי – ".. הנפגעים העקריים יהיו עובדים זרים ותושבי הרשות הפלסטינית, שרבים מהם עובדים בישראל. אלו הם עובדים מוחלשים מאוד, בדרך כלל ממעמד סוציו-אקונומי נמוך; מדובר בעובדים העובדים בעיקר בעבודות כפיים, בבניין, תעשיה, חקלאות ועבודות עונתיות; ישנם פערי שפה; רמות השכר נמוכות; עובדים אשר לרוב אינם מאורגנים; בנוסף, בפני העובדים הפלסטינאים קיים חסם נוסף להגשת תביעות והוא הקשר שבין ההיתר למעסיק. כלומר, היתר העבודה אינו כללי אלא משויך למעסיק ספציפי, כך שנקיטת צעד נגד המעסיק עשוי להשליך על היתר הכניסה לישראל. נדמה כי דוקא ביחס לקבוצת עובדים המאופיינת כחלשה קיים אינטרס של ממש בהגנה מוגברת על גישתם לערכאות". התקנה חלה גם על עובדים זרים מבקשי מקלט, המוגדרים בסעיף 1 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד – 1954 כ"מסתננים", דהיינו עובדים זרים שנכנסו לארץ שלא כחוק ולא דרך תחנת גבול מוסדרת, שרובם הם נתיני אריתראה וסודאן.

אין בידינו לקבל את טענת העובד כי נוכח זכות הגישה לערכאות של העובד, די בכך שהתובע הוכיח קיומם של יחסי עבודה כדי לפטור אותו בכל המקרים מחובת הפקדת ערובה, ללא קשר לחזית המחלוקת ולסכום התביעה.

...

נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל את טענת המערער, כי על פי עמדת המדינה בעתירה לבג"צ התקנה "לא משנה הרבה לעומת המצב הקודם", כי ההלכה המחייבת גם לאחר התיקון היא ההלכה שנפסקה בעניין אבו נסאר, וכי "ניתן לשאוב אותו אל תוך התקנה במסגרת ההגדרה והתיחום של המונח 'ראשית ראייה'". לדעתנו, לא ניתן להתעלם מכך שהתקנה שינתה הן את ברירת המחדל והן את חלוקת הנטלים בין התובע לבין הנתבע בנוגע לחיוב תובע שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה.

לפיכך, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון כמפורט לעיל, ובהתחשב גם בסכום התביעה הגבוה, 223,898 ₪, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי לחייב את העובד בהפקדת ערובה, אם כי שלא מנימוקיו.

כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בסכום הערובה שבו חויב העובד.

סוף דבר –לאור האמור לעיל, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ערעורו של העובד על החלטת בית הדין האזורי לחייבו בהפקדת ערובה נדחה.

גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להיתגונן ואין בכך פגיעה באנטרס הצבורי לסיים מחלוקות (ראו דברי השופטת (כתוארה אז) בייניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון [פורסם בנבו], 16.8.2005).

אמרה כב' סגה"נ סיון ז"ל (כתוארה דאז), בין השאר שם: "גם טענות השהוי, מניעות וויתור מטעמם של המבקשים מהותיות בעיניי לצורך ההכרעה בדבר סילוקה של תביעת התובעת על הסף ומהטעמים שכבר פורטו: תביעתה של התובעת למתן פסק דין הצהרתי במאובחן מתביעה כספית כנגד הזוכים – הנה תביעה מן היושר, והיא כפופה גם לדיני השיהוי.

אמור מעתה, כי אם משתדל בית המשפט שלא למהר ולסלק תובענה בשל טעם טכני ושלא לגופא והתיישנות בכלל זאת, אזי דין הטענה בדבר היתיישנות להדחות.

זר-גוטמן סבורה, כי במסגרת המבחן השני שנקבע בפסיקה הישראלית – האם עורך הדין קיבל על עצמו את הייצוג – יש להכיר בקבלת ייצוג מפורשת או משתמעת: "קבלת ייצוג המשתמעת מן הנסיבות הוכרה כיוצרת יחסי עורך דין-לקוח ב- Restatement Of The Law Governing Lawyers (2000). לפי יחסי עורך-דין-לקוח נוצרים כאשר עורך הדין אינו מראה חוסר הסכמה לייצוג במקום שעורך הדין יודע או סביר שידע כי האדם סומך באופן סביר על עורך הדין שייצגו. מבחן זה המנוסח בדרך השלילה מטיל בפועל חובה על עורך הדין להבהיר ללקוח את טיב היחסים". טיב יחסי עורך דין-לקוח נבחן, בין היתר, על פי משך ואינטנסיביות היחסים.

...

טענה זו נדחית.

ניהול משא ומתן, העברת טיוטות, גם התנהלות המודיעה כי צד חזר בו אינה מטילה חבות על הנתבע, מכוח סעיף 12 לחוק הנ"ל. סבור אני שיש לדחות התובענה גם לעניין זה לא רק באשר לנתבע, אלא גם באשר לנתבעת, שאין אני שבע נחת מהתנהגותה, אך גם לא מהתנהלות התובע.

סוף דבר התובענה נדחית.