התובע, עובד זר מאריתריאה, הגיש תביעת נגד הנתבעות 1-3 לתשלום זכויות סוציאליות שלטענתו לא שולמו לו במהלך יחסי העבודה.
התובע עתר לתשלום סך של 202,590 ₪ בגין אי תשלום פצויי פיטורים, הפרישי שכר מינימום ושעות נוספות, הפרשות לגמל ולפיצויים, קרן הישתלמות, מענק שנתי, דמי כלכלה, פדיון חופשה, דמי הבראה וכן פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר.
מכל מקום ולא יפסק כי התובע זכאי לתשלומם הרי שאלה לא שולמו בשל מחלוקת כנה בין הצדדים ועל כן הוא לא זכאי לפצויי הלנה; לאור אי קיומם של יחסי עבודה לא זכאי התובע לתשלום שעות נוספות והפרשי שכר מינימום מהנתבעת 1,3 ומכל מקום התובע לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה והוא לא מפחית את שעות ההפסקה בה שהה; בשל העדר יחסי עבודה לא קמה לתובעת זכאות להפרשות פנסיוניות ובשים לה לכך כי לא חלה על העסקת התובע צו ההרחבה בענף החקלאות.
...
בשים לב למשך התקופה, מצאנו לפסוק לתובעים פיצוי בהתאם להוראות סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.
סוף דבר
לאור האמור, ישלמו הנתבעות 4 ו-6 יחד לתובע את הסכומים הבאים בתוך 30 יום:
הפרשות לפנסיה- 13,709.77 ₪;
הפרשות לפיצויים- 13,700.97 ₪;
הפרשי שכר מינימום ושכר בגין עבודה בשעות נוספות- 105,579 ₪;
פיצויי הלנה- 10,000 ₪;
פדיון חופשה- 9,000 ₪;
הבראה- 5,292 ₪.
למרות דחיית התביעה נגד הנתבעות 1-3 החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאותיהן.
