תביעת עובד המוסד לביטוח לאומי להגדלת מכסת כוננויות

גרסת התובע על פי האמור בכתב התביעה הגדלת מיכסת הכוננויות החודשית לה זכאי התובע נלמדת מ'הוראת הצמדה', מפורשת לשיטתו, בין מיכסת הכוננויות של עובדי רשות המיסים (להלן: שע"מ) לזו של עובדי מינהל תמ"מ. הטענה נסמכת על מכתבו של הממונה על השכר בשעתו, מר יעקב דנון, מיום 31.7.1989, אל מנהלו הכללי של המוסד בעיניין "ביטול תוספות חריגות בביטוח הלאומי: משמרות, כוננויות לעובדי ענ"א" (ענ"א – עיבוד נתונים אוטומאטי - הוא שמו הקודם של מינהל תמ"מ) (להלן: מכתב דנון).

על מנת להמנע מנקיטת הליכים משפטיים פנו הצדדים לברור המחלוקות ביניהם אל מנהלת המחלקה האזרחית (דאז) בפרקליטות המדינה, גב' פליאה אלבק, ז"ל. בחוות דעתה מיום 20.3.1989 (נספח 2 לתצהיר התובע) קבעה גב' אלבק כי המוסד לביטוח לאומי מעניק לעובדי ענ"א מכסות כוננויות עודפות על אלה שהונהגו לגבי כלל עובדי המדינה, לרבות עובדי שע"מ, ועל כן מכסות אלה הן בבחינת חריגת שכר שדינה להתבטל.

...

דין הטענה דחיה.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

אשר להוצאות המשפט – בשים לב לכלל נסיבות העניין ובהן אי בהירות מסוימת בטבלת הכוננויות המאושרת שהפיץ הממונה על השכר, החלטנו להשית על התובע הוצאות מופחתות.

ביום 20.11.2012, כשבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין בעירעור, הגישה התובעת "בקשה למתן צו הצהרתי", בה התבקש בית הדין הארצי להבהיר את פסק דינו וליתן צו, לפיו על המוסד לביטוח לאומי לקלוט את התובעת כעובדת בו, בלא הצבת כל תנאי מקדים, בדרוג הנדסאים טכנאים ובדרגה 42, וכן לבצע תחשיב עלות שכר המבקשת מיום הגשת התביעה ועד ליום קליטתה בפועל כעובדת המוסד, בכל חודש בחודשו, בצרוף מלוא התנאים הנלווים.

בנוסף טוען כי על פי ההסכם הקבוצי מיום 8.12.2010, לעובד שמקבל תוספת ענ"א, יש להפחית 2 כוננויות ממכסת הכוננויות שאושרה לו (נספח 4 לתצהירה של הגב' צילה אלבז).

גם התובעת בתצהירה, ציינה כי הפרקטיקה הנוהגת במוסד היא להזין ימי כוננות בחודשים שבהם אין מספיק ימי עבודה (חגים) (ס' 39 לתצהיר התובעת) וכי עובדי השכר אישרו לה להזין כוננויות גם בימי שישי ושבת וכך עשתה ,אף שהיא אשה דתית וברור כי לא הייתה בכוננות ביום שבת (פרוטוקול עמ' 7, ש' 7-9).

נמצא איפוא כי אין מדובר בתשלום כוננויות אשר בוצעו בפועל, אלא בכוננות פיקטיבית המדווחת לצורך הגדלת השכר.

...

בית הדין הארצי דחה את הבקשה וקבע כדלקמן: "ההליך הנוכחי אינו ההליך המתאים לאכיפת הפסק, מה גם שלכאורה מה שעותרת המבקשת לאכוף אינו נמצא בפסק הדין אותו היא מבקשת לאכוף. בפסק דינו של בית דין זה אין מה להבהיר, הוא ברור, וגם לא נפלה בו כל טעות סופר. ככל שנהפוך בטיעוני המבקשת, לא נמצא בהם בסיס משפטי לסעדים המבוקשים בבית דין זה. מאחר והמסקנה שההליך שנקטה בו המבקשת אינו ההליך הנכון –נדחית הבקשה" יצוין כי לאחר פסק הדין, בחודש 11/2012, הושגו הסכמות ראויות בין המוסד לבין שני התובעים האחרים בנוגע לאופן קליטתם, ואילו אופן קליטתה של התובעת נותר במחלוקת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית ברובה.

הנתבע ישלם לתובעת תשלום עבור הפרשי השכר (שנגזרים מהכוננות כאמור) בסך 72,788 ₪ שישולמו לה תוך 45 יום מיום שיומצא לנתבע פסק הדין.

בסופו של דבר נדחו מרבית טענותיה ונפסק לה סכום כאמור.

הגדלת מיכסת הכוננויות שלהם, בשל היותם מופלים לרעה ביחס לכוננויות שנקבעו לעובדים במוסד.

לשיטתו של האגוד "התקנים האמורים הם תקנים של עובד סוצאלי, וכי אין רלוואנטיות ל'תפיסה שונה' לגבי כל אחד מהתפקידים ביחס ללוח התיפקוד של העובדים הסוצאליים. המדובר בהכשרות פרופסיונליות שונות, ולא במהות תפקיד ספציפי כפי שתופס אותה המוסד לביטוח לאומי, או כל גוף אחר. לאור עמדה זו של האגוד, אין הצדקה לשוני בהחלת מתח הדרגות ויישום לוח התיפקוד לגבי עו"סים בשתי מחלקות שונות". האגוד מוסיף וטוען כי הדרגות הקבועות בלוח התיפקוד הן גמול תפקיד, ולכן הדרגות הניתנות למערערים צריכות להיות תואמות "לגמול התפקיד הקבוע בלוח התיפקוד, ולתפקידי מנהל/ת סגן מנהל/ת כקבוע בלוח התיפקוד". הממונה על השכר, שגם הוא צורף להליך במסגרת העירעור, סבור כי יש לדחות את העירעור, לרבות בכל הנוגע למתח הדרגות.

בית הדין האיזורי דחה את תביעת המערערים גם ברכיב זה וקבע כך: "עמדה זו של הנתבע [המוסד – א.א.], לאור כל המפורט לעיל בדבר השוני בהקף עבודתם של התובעים אל מול הקף עבודתם של עובדי השקום, הינה סבירה ואין מקום להתערב בה.

...

" המערערים שבים על טענותיהם בעניין זה. לאחר בחינת טענות המערערים וכלל חומר התיק מצאנו כי בדין נדחתה תביעתם ברכיב זה. כוננויות היא עבודה נוספת שהצורך בה מצוי במתחם שיקול הדעת הרחב של המעסיק.

סוף דבר מששוכנענו כי טענות המערערים בנוגע להשוואת מתח הדרגות של מנהלי תחום ייעוץ לקשיש וסגניהם לזה של מנהלי תחום שיקום וסגניהם הן למעשה טענות כלכליות במהותן, ואינן מעוגנות בזכאות משפטית, ערעור המערערים בקשר לכך נדחה.

בנסיבות העניין, לאור התוצאה ומשעסקינן במעין סכסוך קיבוצי החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.

השופט שמואל צור מבוא בבית הדין האיזורי בתל אביב התבררו, במאוחד, שתי תביעות שהגישו גב' אירית אורון (להלן – גב' אורון) ומר אילן טל-ניר וגב' אסתר אריאל (להלן – מר טל-ניר וגב' אריאל; שלושת התובעים ביחד ייקראו להלן גם - העובדים) נגד הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן – הממונה).

מדובר בגופי שילטון מרכזיים, דוגמאת משרדי ממשלה וגופים ארציים הפועלים מכוח חוק (כגון – המוסד לביטוח לאומי, רשות השידור, מועצות חקלאיות ורבים אחרים) ובגופי שילטון מקומי, דוגמאת עיריות, מועצות אזוריות ומקומיות, מועצות דתיות, איגודי ערים וכיוצאים באלה גופים.

על שינויים שנעשו לאחר 1.4.82 חלות ההוראות הכלליות שבהסכם 99 ובהן ההוראה בדבר תיקרת "שכר גבוה". כך, רכיב שכר הקבוע כאחוז מסויים משכר בסיסי או מרכיב שכר אחר (תוספת אחוזית) או רכיב שכר או תשלום המבוסס על הקצאת מכסה של ערך ידוע מראש (שעות עבודה, ימי עבודה, ימי כוננות, שעות נוספות, החזר הוצאות רכב וכו') – הוראת השריון החריגה שבסעיף 5.2 להסכם 99 תחול על שיעורו ההיסטורי של אותו רכיב (תוספת אחוזית או מכסה שנקבעה) כפי שהיו ביום 1.4.82, ולא על שינויים או תוספות שנולדו לאחר מועד זה. לגב' אורון אושרו 50 שעות נוספות גלובאליות לפני 1.4.1982 ולכן מסגרת זו מאושרת לה מכוח סעיף 5.2 להסכם 99.

לימים – לאחר 1.4.1982 – הוגדלה מיכסת השעות הנוספות של גב' אורון, תחילה ל-60 שעות (מיום 1.4.83 – נספח כ' למוצג 6 לסיכומי הממונה בבית הדין האיזורי) ואחר כך ל-70 שעות (מיום 1.7.97 – נספח כ"א למוצג 6 של אותם סיכומים).

...

דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לערעורים שבפנינו, לטענות הצדדים בכתב ובעל פה ולכלל נסיבות העניין, אנו מחליטים לדחות את ערעורם של העובדים ולאשר את פסק הדין של בית הדין האזורי, מטעמיו, בכל הנוגע להחלטת הממונה להפחית משכרם.

מסקנה זו של בית הדין האזורי נכונה וברורה ואנו מאשרים אותה על פניה (השווה סק 1001/04 הסתדרות הפקידים – מרכז השלטון המקומי; טרם פורסם).

סוף דבר – ערעור העובדים נדחה וערעור הממונה מתקבל.

אנו מאשרים את החלטות הממונה בעניינם של כל אחד מן העובדים, על כל מרכיביהן, לרבות מרכיב ההשבה, כפי שנקבע.