לטענת התובעת, הנתבעת ובעלה חבים בתשלום דמי שכירות בסך של 35,980 ₪ לתקופה שמחודש מאי 2020 ועד ליום 17.1.21; סך של 64,750 ₪ בגין ימי האיחור בפנוי המושכר, על פי חישוב של 250 ₪ לכל אחד מימי האיחור בפנוי; פיצוי מוסכם של 10,000 ₪ בגין הפרת הסכם השכירות, לפי סעיף 19א להסכם; ועד בית בסך כולל של 2,880 ₪, הוצאות משפטיות בגין תביעת הפינוי והליכי הוצל"פ בסך של 17,384 ₪ ואגרות בגין הליכים אלה בסך של 1,459 ₪.
אשר לפצוי המוסכם, טוענת הנתבעת כי לבית המשפט סמכות לבטלו ולהפחיתו בצורה ניכרת, כאשר היחס בין הנזק הצפוי לגובה הפצוי המוסכם, אינו סביר, ובעניינינו לא יכלה הנתבעת לצפות את הנזק ולא ידעה כי בעלה לשעבר יותיר אותה לשלם את דמי השכירות.
המחלוקת נותרה בשאלת זכותה של התובעת לתשלום הפצוי המוסכם שנקבע בהסכם השכירות בגין האיחור בתשלום ואי פינוי המושכר במועד, וכן שאלת ההוצאות ושכר טירחת עורך דין.
...
לאור האמור, אני סבורה כי יש מקום להתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים, על דרך הפחתתם ולא ביטולם.
אשר לשיעור ההפחתה, לאחר שבחנתי הוראות הסכם השכירות, טענות הצדדים בכתבי הטענות וכפי שנטענו בפני בדיון ובסיכומים, בשים לב לפסיקת בתי המשפט במקרים דומים, אני סבורה כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי המוסכם לאחר הפחתה של 50% מהפיצוי היומי, על הסך של 125 ₪ ליום, במכפלת 229 ימים, ובסך כולל של 28,625 ₪.
