בנוסף, טען רייכר כי במרבית ההוצאות או ההשקעות שהוציאה תל-דן, לא נשאו הנתבעים כך שהם אינם זכאים לתבוע הוצאות או השקעות אלה; לחילופין, טען רייכר כי הוצאות אלה ממילא שמשו לכלל פעילותה של תל-דן, לרבות לגבי פרויקטים שקדמו למועד העסקתו של רייכר בחברה, וכי הן צפויות להניב רווחים לתל-דן.
לאור כל האמור, טוען רייכר כי יש לדחות את התביעה שכנגד ולחייב את הנתבעים בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד בשיעור ריאלי.
עובדה זו שומטת את הקרקע תחת טענות התובעים שכנגד שלפיהן רייכר ניסה להביא לפיטוריו מהחברה בכוונה, שהרי ככל שזו הייתה מטרתו, הרי שהוא כבר השיג אותה בחודש אוקטובר 2017 ולא הייתה לו סיבה להעתר לבקשתו של אוכמן להמשיך ולעבוד בתל-דן, ובפרט כאשר כבר היו בידיו התכתובות מיום 2.6.17 ו-27.7.17, כמו גם הקלטות שבהן מודה אוכמן בשותפותו של רייכר וזכאותו ל-25% מנתח הרווחים.
...
לאור כל הנימוקים שהובאו לעיל, התביעה שכנגד נדחית, אפוא.
סוף דבר
התביעה העיקרית מתקבלת ואילו התביעה שכנגד נדחית.
באשר לנושא ההוצאות, משעה שתביעתו של התובע התקבלה ואילו התביעה שכנגד, שהוגשה על סכום נכבד ביותר ע"ס 1,000,000 ₪ נדחתה, ובהתחשב בהיקף ההליכים, משך ההתדיינות וחשיבות הנושא לצדדים, ישלמו הנתבעים והתובעים שכנגד לתובע עבור שלב זה של ההליך, את אגרת המשפט ששילם עבור התביעה, את הוצאת המשפט האחרות ככל שהיו ויאושרו על ידי וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.
