בנוסף, לא הובאו לפניי נתונים מהם ניתן יהיה ללמוד ולייחס להתנהלות אל מול הרשת את אותה קריסה שהתרחשה, לא ברור מתי החלו להווצר כשלים בהתנהלות מול הרשת (לפי גרסת הנתבע כאן – רק בשנת 2019, קרי לאחר שהוגשה תביעת הבנק, לאחר חילול השיק הראשון ולאחר סרוב הבנק להעמיד לחברה אשראים, ר' עמ' 69 ש' 7 לפרוטוקול).
...
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את עיקר התביעה ולחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 575,363 ₪, ולהלן טעמיי –
אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהתובע סיפק לחברת א. חקלאות לימן בע"מ (להלן: החברה) מוצרי הודו ועוף טריים במשך שנים ארוכות, במהלכן נוצרו קשרים הדוקים בינו לבין מי שהיה בעליה הקודמים והמשיך וניהל את החברה לאורך כל שנות העבודה המשותפת, מר אמיר כהן, אחיינו של הנתבע.
כאן המקום להבהיר כי הגם שהתובע טען בכתב תביעתו כי הנתבע עצמו הוא שהציג את המצג, והגם שהתרשמתי כי התובע אינו יכול לשחזר במדויק מי אמר את הדברים באופן ישיר, הרי ששוכנעתי כי הנתבע, שהוצג כבעל המניות ובעל זכות החתימה היחיד בחשבון (ובהתאמה כמי שבקיא במצבה הכלכלי של החברה) לכל הפחות נכח באותה ישיבה ולא ביקש לסייג את הדברים או להתריע מפני קושי ממשי בהמשך עמידה בהתחייבויות החברה.
הנה כי כן אני קובעת כי במחדליו כאמור הסתיר הנתבע, הלכה למעשה, מעיניו של התובע את מצב הדברים לאשורו, גרם לו להסתמך על התחייבויות החברה תוך הגדלת גרעונו, והכל כאשר בהיותו בעל זכות החתימה בבנקים היה מודע וער למצב הדברים, לשיעור החובות אל מול נכסי החברה, לקשיי החברה בגיוס אשראי ולקריסתה של החברה.
יחד עם זאת שוכנעתי כי התנהלות הנתבע ומר כהן, בין היתר בחתימתו של מר כהן על ערבויות אישיות, בביצוע תשלומים בהעברות בנקאיות (בסכומים שאינם מבוטלים), ובהצגת הדברים כבעיה תזרימית זמנית, כדי להפחית ממידת האשם התורם החוזי שיש בנסיבות העניין לייחס לתובע.
כפועל יוצא, אני סבורה כי לתובע אשם תורם בשיעור שאינו עולה על 10% לגיבושו של החוב במלוא מימדיו.
