תביעת סילוק יד מנכס בבעלות תאגיד נכסי נפקדים

לפניי תביעה לפינוי וסלוק יד ממקרקעין המצויים בשכונת עין כרם בירושלים וידועים כגוש 30855 חלקה 2 (להלן "הקרקע"), ולתשלום דמי שימוש.

נדחו גם יתר הטענות ונקבע, על יסוד סעיף 22 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים") כי "כל פעולותיהם של הנתבעים בשטח נשוא התביעה נעשו באיסור, והנן בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא", וכי הם "לא יישמעו בנסיבות העניין בטענות בדבר שקולי צדק להשארתם בשטח נשוא התביעה". מטעם זה ומשלא בוססה בראיות, נדחתה גם הטענה לפצוי הנתבעים בגין השקעותיהם במהלך השנים.

הדברים הבאים, שנקבעו בפרשה אחרת יפים גם לענייננו: "א. על-פי סעיף 11לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 - לעניין אותו חוק דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה. מינהל מקרקעי ישראל הוא רשות מרשויות המדינה ואינו תאגיד (ראה: ע"א 570/66, ע"א 692/88). העולה מכאן, כי רשם המקרקעין ומינהל מקרקעי ישראל הם למעשה אותו צד – קרי 'המדינה'. ב. הלכה פסוקה היא, כי מעשה-בית-דין חל גם על חליפיהם ושליחיהם של בעלי הדין וגם על צדדים קרובים למתדיינים (privity) (ראה: ע"א 165/76, ע"א 130/80, ע"א 344/83)"(ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין פיסקה 5 (19.4.90)).

לכן, הכלל הוא הגנה על הזכות וסלוק מי שמחזיק במקרקעי הזולת ללא זכות, ואילו אפשור פגיעה בקניין על יסוד הפרה של עיקרון תום הלב או שקולי צדק הוא חריג, שיוחל בזהירות רבה: "שיקול-הדעת של בית-המשפט, שבגדרו רשאי הוא שלא להעתר לתביעה שמטרתה להגן על זכות בעלות או על זכות אחרת במקרקעין, הוא מוגבל ומצומצם ביותר ויופעל רק במקרים חריגים ונדירים" (עניין רוקר הנ"ל, פיסקה 23 לפסק דינו של השופט טירקל).

...

אני סבור שהאיזון ההולם מצוי באימוץ החלופה הנמוכה, המזכה את התובעת בדמי שימוש אך באופן מדוד המגלם גם התחשבות בנתבעים.

לצרכי התארגנות ובשים לב לכך שמדובר בין היתר בבתי מגורים אני קובע כי הפינוי יבוצע עד ליום 1.11.20.

הנתבעים ישלמו לתובעת דמי שימוש כדלקמן: בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה ישלמו את הסכומים שפורטו בעמ' 48 לחוות דעתם של השמאים מטעם בית המשפט, בטבלה התחתונה שכותרתה "דמי שימוש שנתיים", בצירוף מע"מ וכן הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

הנכס הוא גלריה לאומנות, בו משתמש הנתבע 2 (להלן- "הנתבע"), יש בו שני אולמות וחדר אחד הממוקם בקומת קרקע, בשטח כולל של 146.93 מ"ר. כעולה מנספחים א'- ב' לכתב התביעה, הבעלים הרשום של המקרקעין היא רשות הפיתוח, וזאת מכוח החלטה מיום 16.8.2006 של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, החלטה שניתנה על יסוד הוראת סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 ("חוק נכסי נפקדים").

תשע שנים לאחר מכן, ביום 30.3.2015, התובעת שלחה לנתבע דרישה לסילוק ידו מהנכס ודרישה לתשלום דמי שימוש ראויים, בסך של 2,500 ₪ לחודש למשך שבע שנים מלפני הגשת התביעה ועד למועד הפינוי בפועל.

עוד הוסיפה הנתבעת וטענה, כי יש להחיל את הוראות חוק הקרקעות העות'מני מכוח הוראת סעיף 162 בחוק המקרקעין, שקובעת, בין היתר, כי על אף האמור בסעיף 152, אין בהוראות חוק המקרקעין כדי לבטל או להביא שינוי "בדין המיוחד שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע למקרקעין מסוג מוקופה ולהקדשות". בעיניין זה טענה הנתבעת, כי הדין העות'מני, ככלל, לא הכיר בתאגידים כאישיות משפטית.

...

לאחר שחלפו שבועיים ומשלא נעתר הנתבע לדרישת התובעת, ביום 21.7.13 הגישה התובעת את התביעה דכאן, נגד הנתבע והכנסייה המרונית בעכו (להלן- "הכנסייה" או "הנתבעת"), לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 210,000 ₪, וזאת בגין 7 שנים שקדמו להגשת התביעה.

מנגד, הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות ולחילופין שיהוי.

בנסיבות שתוארו לעיל, נחה דעתי כי אין די בתשתית העובדתית שנפרשה לפניי בכדי להכריע בטענות הצדדים, ובעיקר לא שוכנעתי כי הוצגו די ראיות לבסס תביעת פינוי ותשלום דמי שימוש.

משלא שוכנעתי כי יש להורות על עיכוב ההליכים בתיק, לאחר שכבר נשמעו הראיות, יכולתי לקבוע כי דין התביעה להידחות.

עם זאת, בכדי שלא ליצור מעשה בית דין בין הצדדים, ובמטרה למנוע הכרעות סותרות, אני מורה על מחיקת התביעה.

על רקע זה התובעים עותרים לסילוק יד ממקרקעין ולפצוי כספי בן 15,508,281 ₪ (המורכב מדמי שימוש ראויים בנכס בגין שבע השנים עובר להגשת התביעה, בתוספת תשלום ששלמו במקום הועד).

ועדיין, גם במצב זה נכסי ועד הנאמנים אינם עוברים לבעלות משרד האוצר או המדינה, אלא ממשיכים להיות בבעלות התאגיד העצמאי בעל האישיות הנפרדת.

חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק) מורה על הקמת ועדי נאמנים ברחבי הארץ (סעיף 29ב)), בין השאר בתל-אביב-יפו.

מכוח אישיות זאת הוא עורך חוזים בשמו, מעסיק עובדים שהם עובדי התאגיד ולא עובדי המדינה, תובע ונתבע בשמו ולא בשם הממשלה או המדינה, נכסיו אינם נכסי המדינה אלא נכסים של התאגיד, ויש לו תקציב משלו.

...

ועדיין, לאחר עיון, אני סבור כי המבקש עמד באתגר.

על רקע זה אני מורה לסלק על הסף את התביעה נגד הנתבע 2.

הבקשה מתקבלת.

ניסיונה של המערערת להגיש תביעה לסילוק יד, באופן הכופה על מישפחת עקל לפתוח בהליך בפני בית משפט קמא על מנת שיצהיר על בעלותם בחלקה, ולאחר מכן להיבנות מקבלת טענת ההתיישנות שבפי המערערת, אשר עשויה להוביל לזכייתה בתביעת סילוק היד שהגישה ולסילוק ידם של בני מישפחת עקל מהחלקה, הוא בגדר ניסיון שימוש בטענת היתיישנות כבחרב ולא כבמגן.

מן המקובץ עולה כי רשות הפיתוח היא תאגיד ממשלתי עצמאי אשר הוקם מכוח חוק, ושאחד משני הנתיבים העקריים בהם קיבל לידיו קרקעות הוא רכישתן מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים.

העסקה שערך האפוטרופוס עם רשות הפיתוח ביחס לשטח שבמחלוקת התאפשרה בעקבות דיווח שהעביר האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשם המקרקעין בשנת 1953 בעיניין היותם של הנפקדים, מוחמד ופאטמה, יורשיו של המנוח ראשיד, ורישום השטח שבמחלוקת על שם האפוטרופוס בעקבות דיווח זה. ואולם, בני מישפחת עקל צרפו לכתב תביעתם את צו הירושה של ראשיד אשר ניתן על ידי בית הדין השרעי בשנת 1951, וממנו עולה, כאמור, כי מוחמד נפטר כבר בשנת 1948, וכי זכויותיו בחלקה הועברו לאימו, אחת משתי אלמנותיו של ראשיד, ולשאר ילדיו של ראשיד.

...

לאור האמור, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט קרא, כי במקרה דנן אין תחולה לסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, ואולם לגישתי הסיבה לכך היא שהאפוטרופוס ורשות הפיתוח לא עמדו בדרישת תום הלב הקבועה בסעיף הנזכר.

בהתאם, הערעור נדחה איפוא.

השופט ד' מינץ : מסכים אני עם חבריי כי דין הערעור להידחות.

החוק אף קובע כי "ועד הנאמנים יהיה תאגיד כשר לרכוש ולהעביר כל זכות, להתחייב בכל חיוב, להיות בעל דין בכל משפט וצד בכל חוזה; אך לא יעשה ועד הנאמנים בדרך כל שהיא העברה במקרקעין שיש בהם מסגד" (סעיף 29 ג' לחוק).

אשר לתפקיד וסמכויות ועד הנאמנים קובע סעיף 29ה, בין היתר, כי ועד הנאמנים "ינהל את הנכסים שברשותו וישתמש בהכנסותיהם למטרות אלה: סעד לעניים, מלגות לתלמידי בתי-ספר, הכשרה מקצועית, בריאות, לימודי דת או קיום פולחן או מנהגים דתיים, וכל מטרה אחרת שאושרה על ידי הממשלה, הכל לצרכי התושבים המוסלמיים שבתחום פעולתו של הוועד". נמצא איפוא, כי סמכות התובע מוגדרת ומפורשת בחוק נכסי נפקדים, ועל כן ספק אם בכלל נידרש אישור או כתב הסמיכה כלשהוא מאת האגף לעדות, משרד הפנים או האפוטרופוס לנכסי נפקדים לצורך עגון סמכות התובע להגיש תביעה לסילוק יד מי שהוא סבור כי הוא מחזיק שלא כדין בנכס הנתון תחת נהולו על פי דין.

לטענתו, על פי כתב התביעה הוא פלש למסגד וחדריו כאשר בפועל הוא אינו מתגורר במסגד אלא במיתחם המגורים הסמוך לו. לא מצאתי ממש בטענה זו. אינני סבור כי יש להפריד בין מבנה המסגד על חדריו לבין מבנה המגורים הסמוך לו, אשר אף הוא מהוה חלק מהמתחם ורשום בבעלות האפוטרופוס על נכסי נפקדים ובניהול התובעת.

...

אין בידי לקבל את טענות הנתבע.

גם את טענת הנתבע לפיה יש לדחות את התביעה משיקולי צדק מצאתי לדחות.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל מצאתי כי דין התביעה לסילוק יד להתקבל.

אשר על כן, אני מורה כלהלן: ניתן בזה צו המורה על הנתבע או מי מטעמו לפנות את כל המקרקעין מושא התובענה (גוש 6669, חלקה 2), ולהחזירם לידיי התובע כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, וזאת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.