ראו ע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן נ' מדינת ישראל:
"תכליתו של סעיף זה היא לחזק את מעמדו של מירשם המקרקעין ולשריין את זכותו של הבעלים הרשום מפני תביעות של מחזיק. לפיכך, לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. במילים אחרות, לאחר שנרשמה זכותו של אדם בהסדר, לא יוכל מחזיק ליצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח היתיישנות רוכשת או זכות להגנה מפני סילוק יד מכוח היתיישנות דיונית ... לסיכום, ככל שעמדה למערערים טענה להתיישנות רוכשת במקרקעין לא מוסדרים טרם ההסדר, על התנאים הנדרשים לגיבוש היתיישנות מעין זו (כמו החזקה רציפה ועיבוד משך כל התקופה של 15 שנה) – ואיני קובע כי עמדה להם טענה כאמור – משעה שההסדר הסתיים ברשום הזכויות, ומשלא עמדו המערערים במסגרת העילות והתנאים של סעיף 93 לפקודת ההסדר, היה מקום לדחיית התביעה על הסף".
כלומר מעת שהמקרקעין עברו הליך הסדר, לא ניתן עוד לקבל טענה לזכויות בעלות מכוח החזקה רבת שנים שכן כל זכות כזו, גם אם הייתה קיימת, נמחקת מעת שהמקרקעין עברו הסדר.
וראה דברי בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א (נצ') 5120-07-10 מנהל מקרקעי ישראל - נצרת עלית נ' עבד אלהאדי עבדללה סאלח : "טענות אלה אין מקום להרשותן באשר הן עומדות בסתירה מוחלטת האחת לשניה. שהרי אם טענתו, כי החזקתו במקרקעין נובעת מרכישתה מאת בעליה הקודם, ואף הביא עדים רבים להוכחת טענה זו (ראה פירוט העדויות כפי שבאו בפני בית משפט קמא, בנושא זה בסעיף 21 לפסק הדין ובסעיף 32 לו), הרי שלא ניתן להרשות למשיב לטעון, כי רכש זכויות במקרקעין מכח חזקה נוגדת שיצרה היתיישנות רוכשת. וכן גם לא ניתן היה לאפשר טענה בדבר היותו בר רשות מכללא – רשות חינם, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. כפי שראינו, לא ניתן לאפשר טענות אלה והמשיב צריך היה להיות מושתק מלטעון אותן, ואם לא הושתק לעשות כן בשל כך שבעל הדין שכנגד לא טען זאת, צריך היה בית המשפט שלא לאפשר למשיב להשתמש בהליך זה לרעה ולטעון טענות סותרות. היה על בית המשפט לקבוע בפסק דינו, כי אין מקום להעלות טענות סותרות שכאלה."
כן ראו דברי כב' השופט מינץ ב- רע"א 8694/20 מאזן דוויק נ' מרדכי זרביב:
"אם בכך לא די לסתימת הגולל על טענה זו, יש להוסיף כי אין להלום גם העלאת הטענה לחזקה נוגדת בד בבד עם הטענה למתן רשות בלתי הדירה. כיצד יכולות השתיים לדור בכפיפה אחת? הוכחת הטענה לחזקה נוגדת טומנת בחובה מיניה וביה את הטענה להחזקה במקרקעין שלא מכוח רשות שניתנה מטעם הבעלים. בעיניין זה נקבע זה מכבר כי "מי שמחזיק כשוכר או כבר-רשות חזקתו אינה יכולה לבסס טענת היתיישנות" (ע"א 805/79 עזבון המנוח אחמד חסין אל-גול נ' כולל חב"ד בירושלים, פ"ד לח(1) 57, 71 (1984); וראו גם: עניין פלר, 286-285; יעקב שקד פינוי מקרקעין הליכים והלכות 453-451 (2017)).
...
לסיכום, כתב התביעה במקרה דנן לא העלה כל טענות יוצאות דופן או נסיבות חריגות ולא הצביע על הסכמה מפורשת שניתנה, אלא התייחס באורח די כללי לאוכלוסייה הבדואית שנטען כי החזיקה במקרקעין.
אם לא די באמור, טענות שבמהותן חזקה ושימוש, כלל אינן בסמכותו של בית המשפט המחוזי אלא של בית משפט השלום בלבד וככל שהתובעים סבורים, כי מגיע להם פיצוי כספי, הם ממילא לא העריכו אותו כלל (באופן שניתן לבחון האם לאור סכום התביעה הוא בסמכות ביה"מ שלום או מחוזי), וגם לא שילמו אגרה בגינו (אלא אך על סעד הצהרתי בלבד) וגם בשל כך דין התביעה להיות מסולקת.
וראו גם ע"א 199/82 יעקב סניטובסקי נ. חברת החשמל לישראל בע"מ. כן ראו בספרה של ד"ר נ' זלצמן "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי", עמודים 246-247, 105 (1991): "הכלל הוא, כי העובדה שבעל דין שכנגדו ניתן פסק הדין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין, נשוא הערעור, כמעשה בית דין לכל דבר וענין. משעמד פסק הדין במבחן הסופיות לצורך כלל ההשתק, יהווה מחסום דיוני, בין כהשתק עילה ובין כהשתק פלוגתא, בהתדיינות נוספת בין אותם צדדים, אפילו תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק הדין. כלל זה חל אפילו הורה בית המשפט, לבקשתו של בעל הדין המערער, על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן ההכרעה בערעור".
לנוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה.
