תביעת סילוק יד ותביעה כספית בגין פלישה למקרקעין עירוניים

עקרי טענות הצדדים התובעת טוענת כי הנתבעים פלשו למקרקעין, וכי מעת שעשו כן, הם מחזיקים, בנגוד לדין וללא הסכמת התובעת, בשטח וכן במבנים המצויים בו. משכך, וכבעלת הזכויות במקרקעין, קמה לתובעת הזכות לתבוע את סילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין בכלל ומן השטח בפרט, וזאת מכוח הוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

חרף העובדה שמר וודש התיישב במקרקעין ללא חוזה שכירות לכל המאוחר בשנת 1949 (על פי חוזה השכירות) והעביר את כלל זכויותיו במקרקעין לנתבע 1, לא הוסדרה זכותם הקניינית של הנתבעים בפנקסי המקרקעין בהתאם להוראות נוהל לקבלת דמי היתר בנכסים ערוניים של רשות הפיתוח (צורפו כנספחים ו' ו-ז' לכתב ההגנה).

לסיכום, מבקשים הנתבעים לדחות את התובענה ולחייב את הערייה בהוצאות משפט, ולחלופין, להורות על מתן פיצוי כספי לנתבעים חלף זכותם במקרקעין, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ. במענה לטענות הנתבעים מוסיפה התובעת כדלקמן; ביום 17/12/1957 פנה מר וודש לרשות הפיתוח ובקש להעביר למר יחיא את זכותו בדירת וודש (ראו נספח 1 לכתב התשובה), מכוח החוזה שנכרת בין וודש לבין יחיא, אולם בקשה זו מעולם לא נענתה בחיוב.

משתפסו הנתבעים את המבנה שבשטח שהיה לפני כן בהחזקתו של מר וודש, בנגוד לרצונה של רשות הפיתוח, הגישו רשות הפיתוח והאפוטרופוס על נכסי נפקדים, באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל (להלן: "עמידר"), בשנת 1963, תביעת פינוי כנגד הנתבעים 1-2 ובני מישפחה נוספים, בגין פלישתם למקרקעין (להלן: "תביעת הפינוי").

...

לסיכום, מבקשים הנתבעים לדחות את התובענה ולחייב את העירייה בהוצאות משפט, ולחלופין, להורות על מתן פיצוי כספי לנתבעים חלף זכותם במקרקעין, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ. במענה לטענות הנתבעים מוסיפה התובעת כדלקמן; ביום 17/12/1957 פנה מר וודש לרשות הפיתוח וביקש להעביר למר יחיא את זכותו בדירת וודש (ראו נספח 1 לכתב התשובה), מכוח החוזה שנכרת בין וודש לבין יחיא, אולם בקשה זו מעולם לא נענתה בחיוב.

באשר לנתבעים 3-6, אני קובעת פרק זמן של 12 חודשים לפינוי יתר השטח, לרבות מבנים מספר 722, 722א, 723, 723א, 724 , 724א, 725, 726, 727, 728, 729, 730, 731, 732, 737, 739, 743, 743א, 744.

משכך, אני דוחה את טענת הנתבעים בעניין זה, ומכל מקום, טענה זו לא בא זכרה במסגרת עיקרי טענותיהם שבסיכום של הנתבעים, ומשכך נראה כי נזנחה על ידם.

סוף דבר לכל היותר רכשו הנתבעים מעמד של ברי רשות מכללא בשטח שבהחזקתם.

צו עשה המורה לנתבעים על: ביטול ייחוס תתי חלקות 1-3 לרכוש משותף בתכניות ו/או בקשות ו/או בהיתרים שניתנו לנתבעים מאת הועדה המחוזית לתיכנון ובנייה ת"א. הריסת קיר הפלישה והעתקת צנרת המים לשטח הרכוש המשותף וסלוק יד."

בדיון שהתקיים בבית משפט השלום המליץ בית המשפט לתובעות לחזור בהן מהנתיב של מניעת הבניה ולפנות לנתיב של תביעת פיצוי כספי בגין הפרת ה"הסכם" מיום 16/1/2011.

הועדה דרשה תיקונים בבקשה בעקבות חוות דעת שהתקבלה מ-מכון הרשוי העירוני.

רק במסגרת דיון בבקשה לצוו המניעה הזמני, שהגישו כנגדנו התובעות בשנת 2015 בת"א 2500-01-15 חשפו התובעות לראשונה, כי בפברואר 2013 הגישו כנגדן בעלי הדירות בבניין תובענה במסגרת ה"פ 54252-05-13 שעניינה, בין היתר, מניעת הבנייה על הקרקע, וכך נודע לנו בדיעבד, כי בזמן, שאנחנו חוזרים ופונים לתובעות לחתום על הבקשה להיתר הבנייה בקומת הקרקע הן ניהלו הליך המשפטי כנגד מניעת הבנייה על הקרקע.

...

אני דוחה את הדרישה להחזר 600 אלף ₪ מתוך התמורה ששולמה לחברה הקבלנית עבור בניית דירות התובעות.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעות את הסכומים הבאים: · סך של 1,350,000 ₪ פיצוי לדירה הצפונית.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעות את הוצאותיהן לרבות אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של: 100,000 ₪.

התביעות לעיל זהות במהותן ונסובות על דרישות התובעת לפינוי וסלוק ידו של הנתבע מהדירה, וכן תביעות כספיות בגין חוב דמי השמוש הראויים, אשר שונה הוא מתביעה לתביעה.

גם ועדה עליונה של משרד הבינוי השיכון קבעה כי הנתבע אינו זכאי לדיור צבורי, ומשכך מדובר בפלישה לדירה פנויה.

באשר לטענות התובעת על העדר רצף מגורים בדירה, הנתבע מפנה להוראות חוק זכויות הדייר ולתיקוני החקיקה הרלוואנטיים בשנת 2009, וטוען שהוחמרו הדרישות מן הדייר הממשיך כדי שתקום לו הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה - לא די בכך שעליו להוכיח שאינו מחזיק בבעלותו נכס מקרקעין (כפי שהיה עד כה), אלא שעליו לעמוד גם בתנאים נוספים ולהיות זכאי בעצמו לדירה ציבורית.

שאלה כבדת משקל זו הגיעה גם לפתחו של בית המשפט העליון בעיניין רע"א 8762/09 פרזות נ' שאול יעקב, אך ביהמ"ש העליון לא הכריע באופן ישיר על שאלה זו. משכך הוא המצב המשפטי, הרי פסק דיני זה ניתן מבלי להתייחס לשאלה זו באופן ישיר, והוא מתבסס על הסמכות הקיימת לידון גם בתקיפת החלטות של הוועדות במשרד השיכון והבינוי באשר להגדרתו של דייר כדייר ממשיך, כפי שניתן לראות מקביעות בית המשפט בעיניין ברע (י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול (נבו, 1.9.2009), שם צוין כך: " הועדה העליונה לאיכלוס היא גוף שהוקם מכוח כללים פנימיים וסמכותה היא מינהלית גרידא, לא ניתן להגדיר אותה כגוף מעין שפוטי. חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קובע את דרך התקיפה הישירה, אך הוא לא בא להגביל את אפשרות התקיפה העקיפה. המבחן בדבר סמכות הערכאה האזרחית לידון בטענות 'מינהליות' יהיה מבחן הסעד, כלומר, האם הסעד המבוקש הוא בסמכות בית המשפט האזרחי, וכדי להכריע בו נידרשת הכרעה שבגררא בדבר תוקפה של ההחלטה המינהלית. בנסיבות העניין, יש לקבוע כי בית משפט קמא היה מוסמך לידון בתקיפה עקיפה של ההחלטה המינהלית. העובדה שתקיפה ישירה נעשית בבית המשפט לעניינים מנהליים אינה פוגעת בסמכות זו.

...

תחילה אפנה לפסק הדין בעניין עת"מ (ת"א) 2164/07 כהן יהודה נ' משרד הבינוי והשיכון (נבו 22.06.2008) ובו נקבע:"סיכומו של דבר- על העותר היה להוכיח כי התגורר בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירת אביו. דא עקא- פרשנותו הדווקנית של החוק הדיור הציבורי צריכה לעלות בקנה אחד גם עם הרציונל שבבסיס החוק, שהוא מתן סיוע לנזקקים אשר היו סמוכים על שולחנם של קרוביהם בשנים שלפני פטירתם. לאור זאת, הפסיקה מלמדת אותנו כי גם פרשנות דווקנית אינה מחייבת את העותר להוכיח כי שהה בדירה מדי יום ביומו או כי לא נעדר ממנה לתקופות קצרות. העובדה כי העותר לא נמצא באופן יומיומי בדירה במשך שלוש השנים האחרונות אינה שוללת מיניה וביה את ההנחה כי הוא התגורר בדירה, כל עוד הצליח העותר להראות כי נשמרו בתקופה זו מירב זיקותיו לדירה". אבקש להתייחס בעניין זה לפסק הדין רע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (נבו 12.05.2008) אשר עסק בטענה להיעדר רציפות מגורים לאור שהות הנתבע במאסר ממושך.

סוף דבר מהתמונה בכללותה כפי שהוצגה בהרחבה מעלה, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה לפינוי ולסילוק יד על בסיס הנימוק שהעלתה התובעת- דינה להידחות.

לפיכך, הנתבע ישלם את דמי השימוש בהתאם לנוהלי התובעת, בדומה למי שמוגד "דייר ממשיך", עד להכרעה אחרת של הגורמים הרלוונטיים כאמור.

לגרסתן, ביום 1.1.1954 נחתם הסכם חכירה בין רמ"י לבין רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (להלן: רסקו) לתקופה של 49 שנים ביחס לשטח של כ-750 דונם, שהמקרקעין כלולים בו. בהמשך לכך, נחתם ביום 6.6.1974 הסכם חכירה חדש בין רסקו, המשיבות ורמ"י לפיו המשיבות יחכרו את השטח המוחכר במקום רסקו.

כן נטען כי קיים אינטרס צבורי בפנוי הפלישה למקרקעין, שכן נקבע פעמים רבות כי אין לתת יד להנצחתה של פלישה.

בעניינינו, המבקשים היו מודעים לכך שאין להם זכויות במקרקעין עוד מתחילת שנות ה-80 לאחר שהוגשה נגדם התביעה הראשונה לסילוק יד, וחרף זאת הם המשיכו להחזיק בהם בנגוד לדין.

בעניינינו, לא העלו המבקשים כל טענה לפיה פינוי יתרת שטחי המקרקעין שאינם משמשים למגוריהם צפוי לגרום להם נזק החורג מנזק כספי.

...

עוד נקבע בפסיקה כי כאשר מדובר בבקשה הנוגעת לעיכוב פינוי מדירת מגורים, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה.

בענייננו, אני סבורה כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה ככל שהיא נוגעת ליחידות המגורים של המבקשים.

סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שהמבקשים ומשפחותיהם לא יפונו מחלקי המקרקעין ומהמבנים המשמשים למגוריהם עד להכרעה בערעור.

לפניי תביעה כספית ע"ס 134,000 ₪ בעילה של לשון הרע בגין מכתב מיום 28.7.2020 (להלן – "המכתב") ששלחו הנתבעים לחמישה גורמי פקוח ערוניים וארציים שונים (עם העתק לשני ב"כ התובעים) על כך שגן הילדים של התובעים ברחוב ההגנה 13 בבת ים מופעל ללא אישורי בנייה ובריאות נדרשים ואף תוך חריגות בנייה, באופן המסכן "את שלומם של באי הגן". המכתב דורש מנמעניו לבצע "ביקורת לוודא כי לא נשקפת כל סכנה לילדי הגן, לצוות הגן ולסובבים, וכי הרשויות תפעלנה להסרת כל סיכון והסרת כל הפרה של הדין וזאת לצורך קבלת אישורים, כדין להפעלת הגן". המכתב מסתיים בקריאה הבאה: "אודה לבדיקתכם היסודית ולטיפולכם המסור והמהיר, בטרם יארע אסון". הערות מקדמיות תיק זה טופל תחילה ע"י מותב קבוע קודם, כאשר בחודש מאי 2022 הועבר התיק להמשך טפולי.

הצדדים התייחסו להליכים משפטיים נפרדים, שהקיים בהם יוצג להלן בתמצית: תיק ת"א (שלום ת"א) 13524-08-20: בתיק זה הגישה הנתבעת 2 שלפניי ביום 6.8.2020 נגד התובעים 2+1 שלפניי תביעה לסילוק יד במקרקעין "בגין פלישה והצבת גדר מסוכנת ורעועה שלא כדין בשטח התובעת, ברח' קוליזנר 13 בבת ים..." (להלן – "תביעת הפינוי" ו-"הגדר", בהתאמה).

...

דיון והכרעה דין התביעה – להידחות.

בנסיבות כולן וגם מטעמי יעילות איני מוצא להידרש לשאלת קיום ההגנות הנ"ל. סיכום התביעה נדחית.

איני מוצא לחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד, בנסיבות, נוכח האופן שבו התנהל עד ההגנה בדיון ההוכחות, נוכח העובדה שגם הנתבעים הציגו בסיכומיהם הראשונים טיעונים שערבבו בין השאלות הרלוונטיות (ראו בעניין זה החלטתי הנ"ל מיום 13.5.2023) וגם נוכח ספקות שנותרו בליבי לגבי המוטיבציה האמתית של הנתבעים במשלוח המכתב.