תביעת סילוק יד וצו מניעה בגין הסגת גבול במקרקעין

לטענת התובעים בתביעתם, מעיון בנסח הסטורי של המקרקעין עולה כי הם נרשמו על שם הקרן הקיימת לישראל, בעוד שבאותה עת היתנהל הליך פלילי נגד דיב בין היתר בגין הסגת גבול למקרקעין, בסופו זוכה הוא בשל החזקתו במקרקעין מעל ל- 20 שנים.

בהחלטת בית המשפט העליון מיום 13.11.17 צוין בין היתר, בהתייחס לטענות המבקשים כי פסק הפינוי איננו חל עליהם וכי עומדות להן זכויות מכוח חזקה רבת שנים במקרקעין, כדלקמן: "ראשית, פסק הדין הראשון אמנם ניתן נגד עלי והתובעת 2 אולם כפי שקבעו הערכאות למטה, התובעים לא הציגו כל ראיה לזכות עצמאית במקרקעין, וכחליפיהם של עלי והתובעת 2 ברי כי פסק הדין מהוה מעשה בית דין כלפיהם. ושנית, העובדה שהתובעים מחזיקים במקרקעין – מקרקעי ציבור – מזה שנים רבות, וכי אף לאחר מתן פסק הדין הראשון לא פעלה הנתבעת לפינויים, אינה יכולה להקנות לתובעים זכויות כלשהן במקרקעין". ביום 14.11.17 הגישו התובעים בקשה נוספת לצוו מניעה בגדרה של התביעה בבהמ"ש השלום, זו הפעם בנימוק שפסק הפינוי לא הורה על פינוי המקרקעין אלא על סילוק יד ממבנים ספציפיים בלבד.

...

שנית, דין התביעה להימחק על הסף מחמת היעדר עילה.

נוכח המקובץ, המסקנה היא בקשת המדינה לסילוק התביעה על הסף בדין יסודה.

אשר על כן אני מורה על סילוק התביעה על הסף.

בעקבות חילוקי דיעות שנתגלעו בין הצדדים, הוגשו התביעה והתביעה שכנגד לפיה עותר התובע לסילוק יד וצו מניעה כנגד הנתבעים והאחרונים עתרו כנגד התובע לצוו מניעה.

אציין, כי הואיל והתובע אישר במהלך עדותו בביהמ"ש, כי הנתבעים לא עושים שימוש בחצרים, עוד בטרם הוגשה על ידו התביעה ונוכח התחייבות הנתבעים להמשיך שלא לעשות שימוש בחצרים ובשטחו של התובע, אין עוד צורך לידון בצו המניעה שהוגש על ידי התובע ולמעשה נותרה הטענה להסגת גבול ופלשה למקרקעין שלא כדין על ידי הנתבעים.

...

אותו הדין חל לגבי חומה / גדר שנבנו על ידי התובע בחלקים המשותפים, גם אם אלו מובילים בסופו של דבר לחומה / קיר או שלא נעשה בהם שימוש על ידי יתר הדיירים בבניין- אם רוצה התובע לספח לעצמו חלק משותף, על עניין זה לבוא לידי ביטוי בתקנון הבית המשותף או בכל מסמך אחר בכתב שאם לא כן, יש בכך כדי לקפח את זכויות הבעלים הנוספים בבניין, ביניהם נמנים הנתבעים.

אשר על כן, הנני מורה לתובע להסיר את אותן גדרות /חומות / שערים המובילים או מונעים שימוש בחלק משותף שאינו בבעלות התובע ואשר נבנו על ידו בלבד.

בנסיבות שבהן בסופו של דבר התקבלו טענות הצדדים באופן הדדי בחלקן, גם זאת בעיקר בשל הוראות התקנון אשר עליו חתמו הצדדים שניהם או מי מטעמם ואשר הינו מחייב את שניהם, הרי שלא נותר לביהמ"ש להצר על כך שהצדדים שניהם לא השכילו להגיע להסדר פשרה, חרף מתן הזדמנויות לעשות כן והצעות שהציע ביהמ"ש, על מנת לשמור על שכנות טובה ושלום בית ותחת זאת ביכרו הצדדים, מי יותר מי פחות, לנהל את התביעות בבחינת "בית שלם" ומשכך, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

בע"א 520/89 מדינת ישראל נ' עבדללה אסעד שבלי ואח', פד"י מ"ו (2) 81, דן בית המשפט ב"היתיישנות רוכשת" בקרקע מדינה וקבע כי: "... ואף כאן יש, לדעתי, ליתן את הפרשנות המעדיפה את חוק היסוד על פני סעיף 78 לחוק, המאפשר רכישת בעלות במקרקעי ישראל מכוח תפיסת הקרקע (אף ללא ידיעת בעליה) ועיבודה...משמע, כי החל מחוק היסוד, ההתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק, אינה עוד "רוכשת", ומקנה זכויות קניין, אלא דיונית בלבד, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול".

גם בהנחה שהנתבעים אכן השקיעו במקרקעין, הרי שהיא הייתה כדי לשרת את מטרותיהם הם, הפקת מירב התועלת מהמקרקעין, מבלי ששלמו כל תמורה בגין כך. לסיכום, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי המקרקעין נשוא דיוננו הוחזקו ועובדו ברציפות במשך 25 שנה לפחות קודם לכניסת חוק המקרקעין לתוקפו, ובכלל זה לא שוכנעתי כי הנם ברי-רשות, וגם אם היו ברי-רשות לא שוכנעתי שזוהי בלתי הדירה, ומשכך יש לקבל את תביעת התובעת לסילוק יד ולצו מניעה קבוע.

...

עוד נפסק שם כי: "במסגרת העילה בנזיקין...ההלכה שנתקבלה בשיטתנו היא כי מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט. מבחינה זו, אין עוד הבדל בין זכייה המתבטאת בעשיית רווחים מיוחדים לבין זכייה שהיא החיסכון של דמי שימוש ראויים". בע"א 588/87 דלעיל, נפסק כי בתביעה שעילתה עשיית עושר ולא במשפט, יש להוכיח את טובת ההנאה שהניב השימוש האסור לנתבע: "... ואם שימושו של הנתבע בנכס מהווה עוולה של הסגת גבול, נתונה הברירה בידי התובע, אם לתבוע פיצויים בגין הנזק שהסבה לו העוולה האמורה או לתבוע דמי שימוש ראויים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אם יבחר בחלופה השנייה, לא יידרש להוכיח שנגרם לו נזק ודי יהיה שיוכיח את התעשרותו של הנתבע...סיווגה של העילה שביסוד התביעה תלוי, לא פעם, בדרך שבה נוסחה עמדת התובע בכתב-תביעתו. וגם אם תבע על-פי עילות אחדות - לחלופין או אף במצטבר - אין בכך ולא כלום: אם הנזק שבגינו תבע פיצוי והתעשרות הנתבע שבגינה תבע השבה אינם אלא שני צדדיו של אותו המטבע, לא יזכה אלא בסעד אחד ויחיד. ברם, אם לפי מהותה תביעתו איננה לפיצויים, אלא להשבה, נכון יהיה, כעיקרון כללי, לסווג את עילתו כעשיית עושר ולא במשפט, יהיו תשתיתה העובדתית של התביעה ומקורו החקיקתי של הסעד המבוקש בה אשר יהיו". בע"א 3846/13 דלעיל, קבע בית-המשפט, קבע בית המשפט כי יש לפסוק לפי דמי שימוש ראויים לפי השימוש שנעשה בפועל ע"י הפולש, גם אם שימוש זה אינו תואם את המצב התכנוני או הייעוד החוקי של הקרקע, כדלקמן: "בנידון דידן, הרויחה המשיבה משימוש שעשתה בקרקע, בניגוד לייעודה התכנוני, בלא תשלום דמי שימוש ותוך פלישה, וראוי כי תשלם על כך לבעלי הקרקע; אף אם איננו יודעים מבחינה תכנונית מה היה בידי המערערת לעשות בקרקע בעת ההיא...אין זה מתקבל על הדעת שהמשיבה תיהנה ממחדל הרשות הציבורית באופן שלא יביא לביטוי דמי שימוש...אם כן, מצאנו לנכון לפסוק דמי שימוש לפי השימוש שנעשה בפועל במקרקעין, המנוגד לייעוד התכנוני, שנישום על-ידי מומחה מטעם המערערת ב-77,000 ש"ח לשנה....". ולענייננו, התובעת כאן עותרת לקבלת דמי שימוש מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ותמכה את תביעתה בחוות דעת שמאית.

לסיכום, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומורה לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין נשוא התביעה חלקה 113 גוש 22521 ולהשיב את החזקה בהם לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם ו/או חפץ ו/או בניה ו/או תשתית ו/או מחובר ו/או נטיעה שהוקמה ו/או נטיעה במקרקעין בתוך 60 ימים מהמצאת פס"ד זה, הכל בכפוף לכל דין אחר.

התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים נדחית.

סילוק יד וצו מניעה קבוע: בסעיף 16 לחוק המקרקעין נקבע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", ובסעיף 161 לחוק המקרקעין נקבע כי: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". ראה גם: סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

ברע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294 (2001)) נקבע כי: "(הוראת סעיף 16 הנ"ל - ר.נ.) נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את העדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה ...". בעניינינו, כפי שעולה מנסחי הרישום, אין חולק כי התובעות הן הבעלים הרשום של המקרקעין (ראה: נספח א' לכתב התביעה) ואין למי מהנתבעים זכויות קנייניות במקרקעין.

...

אף אם המדינה נהגה בעצלתיים בעמידה על זכויותיה, ולא עמדה על המשמר בכל הנוגע למקרקעין דנא, הרי שהמדובר במקרקעי ציבור, אשר רק במקרים חריגים תוכר בהם רשות מכללא כאמור לעיל, ובעניין זה יפים הדברים שנקבעו ברע"א 1284/13 דלעיל כדלקמן: "כפי שציינתי זה מכבר, "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור"..

גם אם הייתי מגיעה למסקנה שניתן לנתבעים רישיון מכללא, הרי שבוודאי לא עלה בידם להוכיח כי עסקינן ברישיון בלתי הדיר.

בכל אופן ככל שהיתה כל השקעה מצד הנתבעים, בין אם על ידי נטיעת עצי זית ובין אם על ידי הקמת שוקתות להאכלת הפרות ומכלאות לריכוז עדר הבקר, הרי שהשקעות אלו נעשו לשירות מטרותיהם הם לניהול עדר הבקר והפקת מירב התועלת מהמקרקעין, וזאת מבלי ששילמו כל תמורה בגין כך. לסיכום, אני מקבלת את התביעה, ומורה לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין נשוא התביעה ולהשיב את החזקה בהם לידי התובעות כשהם פנויים מכל אדם ו/או נכס ו/או בניה ו/או תשתית ו/או נטיעה שהוקמה ו/או ניטעה במקרקעין בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין, ובכפוף לכל דין אחר.

לפניי תביעה לסילוק יד, פינוי והריסה, צו מניעה קבוע ותשלום דמי שימוש ראויים בסך 438,927 ₪.

טענות הצדדים בסיכומים התובעת שבה ועתרה בסיכומיה לסעד סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין וזאת מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 וסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין הסגת גבול, וטענה כי עלה בידה להוכיח את בעלותה במקרקעין המבוססת על נסח רישום המצורף לכתב התביעה, באופן המעביר את הנטל אל כתפיו של הנתבע להוכיח, כי הוא מחזיק במקרקעין כדין, ובנטל זה לא עמד הנתבע.

לא אחת עמד בימ"ש על טיבה של רשות מכללא שבה "... נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השמוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך. הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין לפעולתו של פלוני בנכס היא שמונחת בבסיסה של הרשות מכללא. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השמוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השמוש מיסוד אי-החוקיות שדבק בו, והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות. רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין הסגת גבול. עקרונית, רשות שנלמדת מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על-ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני. אולם, ככל שהיא נמשכת בלא תגובה מצדו של בעל המקרקעין היא יוצרת ציפייה אצל פלוני להמשך קיומה גם בעתיד, אשר בנסיבותיו של המקרה יהיה על ביהמ"ש להביאה בחשבון, לעניין קציבת מועד לפינוי. כאשר מן הנסיבות עולה, כי בהסתמך על הציפייה שיצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפסיבית, השקיע פלוני בנכס, כגון הקים מבנה או נטע נטיעות, אפשר שביהמ"ש יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני על השקעותיו בנכס לפי ערכן הריאלי" (ע"א 6757/13 הנ"ל, פסקה 17 וההפניות שם).

...

סוף דבר לשיטה אחרונה, אני מקבלת את התביעה.

אני מורה על סילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין חלקות 28,29 ו- 165 בגוש 14154 באדמות טובא - זנגרייה.

אני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין באשר לסעד הפינוי וההריסה לתקופה של 4 חודשים מהיום.