תביעת סילוק יד ומסירת חזקה במושכר

המצב המשפטי בענין זכותו של בעל חזקה בנכס כנגד מסיג גבול, סוכמה היטב על ידי בית המשפוט המחוזי ב עא (מרכז) 6706-12-08 חוסני מסארווה נ' פתחיה דוסקי (ההדגשות בקוו תחתון, , כאן ובהמשך ההחלטה, אינן במקור): "הבקשה לסילוק ידו של מסיג הגבול מהמקרקעין נסמכת על סעיף 16 בחוק המקרקעין הקובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שהחזיק בהם שלא כדין". מלשון ההוראה עולה בברור כי הזכאי לידרוש סילוק יד ממסיג גבול, איננו רק מי שהוא בעל המקרקעין, אלא גם "מי שזכאי להחזיק בהם". לאור זאת פסק בית המשפט העליון כי: "סעיף 16 [בחוק המקרקעין] דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק, וכאן הזכאי להחזיק אין פרושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח הזכאי להחזיק משתרע גם על מי שקבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו." (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433, 436 (1977); כן ראו ע"א 211/77 יצחק נ' שוורץ, פ"ד לג(1) 398, 401 (1979); ע"א 288/81 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית כנסת שנת הניצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533, 541-543 (1984)).

אפילו נניח לצורך הדיון כי בזכות להחזיק שניתנה בעל פה למערער ב- 1985 אין די להכשיר את תביעתו לסילוק יד כלפי מסיג הגבול, עדיין מרגע שבעל המיגרש אישר במסגרת הדיון בהליך הנוכחי, כי "החזקה במיגרש נימסרה למערער בשנת 85", לא יכול להיות עוד ספק כי המערער הוא בעל זכות להחזיק במקרקעין, ושאלת יריבות לא יכולה להתעורר בינו לבין מסיג הגבול (לעניין תוקף הסכמה שהושגה בדיון משפטי בראי דרישת הכתב במקרקעין ראו ע"א 289/78 אשד נ' לובר, פ"ד לג (1) 13 (1978)).

...

המשיבים טענו כי גם אם דחיית הבקשה עלולה לגרום נזק למבקשת (אם תתקבל התביעה לבסוף), הרי שמדובר בנזק כספי שניתן לכימות, אולם טיעון זה מתפוגג אל מול השיקולים שהובאו מעלה, לפיהם יש להתייחס למצב הקיים בדומה לצו מניעה ולא כצו עשה וכן לכך שאין לאפשר למשיב 1 ליהנות מפירות פעולתו הפסולה.

חרף הזהות בין הסעד הזמני לסעד הסופי, וכפי שפורט לעיל בדבר נסיבות הפלישה ובפרט היותה טריה, מצאתי כי המבקשת עמדה בתנאים הקבועים בדין לקבלת הסעד הזמני המבוקש ודין הבקשה להתקבל.

לאור כל האמור ניתן בזה צו כנגד המשיב 1, המחייבו לפנות את המגרש והמבנה כהגדרתם לעיל מכל חפץ השייך לו ומכל אדם הפועל עבורו ו/או בשמו ו/או מטעמו וזאת בתוך 72 שעות מעת שיופקד בקופת בית המשפטעל ידי המבקשת הסך של 30,000 ₪ ובלבד שזה יןפקד בתוך 7 ימים.

כאמור, לא נאמר דבר בתשובה לתובענה, לגבי זכויותיה של משיבה 2 במקום ובנסיבות אלה אין אלא להניח כי היא רק בעלת הסכם שכירות מול משיבה 1 וממילא אין בידיה זכויות העולות על הזכויות של אותה משיבה.

בכל הנוגע לטענות התוקפות את ההפקעה ואינן טענות שהיה מקום להעלותן עוד בטרם אושרה התכנית, הרי שהמקום להעלות אותן טענות הוא בדרך של תקיפה ישירה ולא בעקיפין אגב תובענה לסילוק יד מכוח סעיף 8 לפקודה.

יוקדם המאוחר ויצוין כי עת קיימת פסיקה קודמת אשר הורתה למשיבים 4-3 לסלק ידיהם מן המקרקעין (לפני יותר מעשור) ועת קיימת פסיקה קודמת אשר הורתה למשיבה 1 שלא לתפוס חזקה במקרקעין או לעשות בהם שימוש ומשיבה 1 אף ידעה עוד משנות ה- 80 כי לא מוכרות זכויותיה במקום - הרי שלא יהא בנקיטת אותם הליכים להכרה בזכויות, כדי לעכב מסירת המקרקעין, כעת.

...

באותה תביעה טען גורם אחר לזכויות במקרקעין (עזבון המנוח עזאת דרוויש) ובית המשפט מצא שאותו תובע אחר לא הצליח להוכיח כי אביו המנוח רכש את החלקה שנדונה שם. עם זאת, בחר בית המשפט שלא לפסוק הוצאות למשיבים 4-3 דנן (אשר היו הנתבעים 2-1 באותו הליך) וזאת באומרו שאין הוא פוסק הוצאות - "ולו מהטעם שקיומו של הליך זה אפשר להם להמשיך ולהתגורר בחלקה שבמחלוקת במשך תקופה לא מבוטלת למרות קיומם של שני פסקי דין פינוי נגדם. אך מובן, שבעובדה כי דחיתי את תביעת התובע אין כדי להשפיע על תוקפם של פסקי הדין שניתנו בהליכים הקודמים שהתקיימו בפרשה זו" (ר' ס' 77 לפסק הדין שם).

ברם, בחינת השיקולים הרלבנטיים לגופם מביאה לידי מסקנה כי במקרה זה אין בשיהוי הממושך כדי להביא לביטול ההפקעה, כפי שיפורט להלן.

ר' בהקשר זה גם את דברי כב' השופט ברעם בה"פ (מחוזי י-ם) 20638-01-19 דלעיל : "בהקשר זה, מקובלת עלי טענת המבקשת כי לא קיימת חובת מתן הודעה למי שטוען לזכויות במקרקעין ואלה אינן רשומות על שמו כדין בפנקסי רישום המקרקעין" (סעיף 13, שם).

לפיכך נדחתה תביעת המבקש לדמי שימוש באותם שירותים, ומאחר ואין הוא מייצג את רוב בעלי היחידות בבנין – נדחתה אף תביעתו לסילוק יד. אשר לטענת שהמשיבה השתלטה על חניות של המבקש , כאשר התבקש סילוק ידה ותשלום דמי שימוש: בית המשפט קמא קיבל כי בהליך הקודם נקבע שהמשיבה רכשה מן המבקש רק 8 חניות בקונטור הבניין.

בית המשפט קמא לא יישם נכונה את נטל השיכנוע שרבץ על המשיבה בתביעתה, בתורת המוציא מחברו, להמחיש, בין בעדויות ובין בנתוני איכלוס של בניינים בסביבה, שאכן יכולה היתה להשכיר בפועל השטח שלה בקומה השלישית עובר למועד הקובע, וכי נימנע ממנה להשכיר מאז ועד שנמסרה לה חזקה, בעטיו של המבקש דוקא.

...

נקבע כי אין לאפשר למבקש מקצה שיפורים, ביחס לטענות שלא עורר בגדר ההליך בו ניתן פסק הדין הראשון, ויכול היה לטעון שם. צוין שעמדת המבקש לפיה יכול הוא לטעון טענות חדשות שלא טען, מרוקנת מתוכן הכללים בדבר מעשה בית דין.

אני מקבל עמדת המשיבה כי שאלה זו – אינה נצרכת כאן במישרין (אתייחס אליה בקצרה בלי להכריע בה).

אני דוחה אפוא הבקשה לעיכוב ביצוע, אך לא אעשה צו להוצאות.

תביעה לסילוק יד ופינוי הנתבע מנכס בטענה שלא סיים לשלם לתובע את מלוא התמורה בגינו.

על פי התביעה הנתבע ניכנס לנכס לאחר שמסר את מלוא התמורה בשיקים ואף התחייב לשלם דמי שכירות עד לפרעון מלוא התמורה.

בחירת התובע בחלוף הזמן להגיש תביעה ישירה זו, ולא לטעון בה אמת מהרגע הראשון, מעיבה על תום ליבו בתביעה ובהכרח מחזקת את גרסת הנתבע שהתמורה שולמה זה מכבר ומכוחה הוא יושב בנכס שנמכר לו. גרסת הנתבע באשר לתשלום חצי מיליון הדולר לתובע ב'שלב שני', לאחר פרעון מיליון הדולר הראשונים ששולמו עבור הנכס, נתמכת בגירסת העדים שהעיד מטעמו והמסמך שהוצג.

...

לא שוכנעתי בטענת התובע בסוגיה זו. התובע הרעיף מסמכים וטענות מול העדים ביחס לאינספור מחלוקות שהיו בין כל המעורבים לאורך השנים אך לא חתר לקבל תשובה ברורה וקוהרנטית ולא הציג גרסה סדורה לסתירת עדותם ולסתירת המסמך שהציגו ביחס לתשלום הנטען שביצע הנתבע לצדדי ג' עבור חובות התובע.

סוף דבר ענייננו בתביעה בה נטען שהנתבע רכש מאבי-התובע נכס תמורת מיליון דולר אך לא שילם בגינו דבר ועל כן יש לפנותו מהמקום.

בנסיבות אלו נדחית התביעה לפינוי הנתבע מהנכס.

בכל הנוגע להעדר סמכות עניינית, טוענים הנתבעים כי התובעת מבקשת לממש את ההפקעה ולקבל צו למסירת חזקה במקרקעין, ועל פי סעיף 8 לפקודת הרכישה – מסורה הסמכות העניינית לידון בתפיסת חזקה מכוח הפקעה לבית המשפט המחוזי בלבד.

עוד טוענת התובעת בעיניין זה כי עצם הגשת כתב התביעה בעבר לסילוק יד המנוח מעידה, כי היא כפרה בכל מעמד של המנוח במקרקעין, וכי הנתבעים יודעים כבר משנת 2003 כי היא לא מסכימה לשהייתם במקום.

עוד טוענת התובעת, כי כאשר מקור החזקת המנוח היא בהרשאת התובעת (רק במבנה המושכר), לא ניתן לטעון ליקומה של חזקה נוגדת, ומדובר בטענות עובדתיות סותרות.

...

על כן, ולאור הסכמתם הנתבעים למתן צו סילוק יד בגין החלקות הנוספות שבבעלות התובעת – אני סבור כי אלמלא אותן הפקעות הייתה התובעת זכאית למתן צו לסילוק יד בגין כלל המקרקעין ושטח התפיסה.

מכל האמור לעיל אני סבור כי יש למחוק את התביעה ביחס לחלקות המופקעות ולא לדחותה, בין היתר לנוכח מהות התובעת ותפקידיה לפי הדין (שמירה על מקרקעי ישראל ועל האינטרס הציבורי); לאור העדר זכות ומעמד לנתבעים במקרקעין והפרותיהם; והן לאור הליכי התכנון והסבירות הגבוהה שיחול שינוי ברישום החלקות המופקעות ויעודן.

סוף דבר הפועל היוצא הוא כי התביעה ביחס לחלקות המופקעות, הן חלקות – 44, 45, ו- 79 בגוש 7262 – להימחק.