תביעת סילוק יד והריסת בנייה על גבול מקרקעין

לפני שתי תביעות מאוחדות לסילוק ידם של הנתבעים 1-2 ( להלן: "הנתבעים") ממקרקעין הידועים כגוש 16519 חלקה 56 בנצרת (להלן: "המקרקעין") ולמתן צו עשה להריסת הבניה אשר בנו הנתבעים על המקרקעין.

המסגרת הנורמאטיבית; סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". סעיף 30 לפקודה שעניינו חובת הראיה בהסגת גבול במקרקעין קובע: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". בע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח' (פורסם בנבו), נקבע: "... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום ... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ...". מן הכלל אל הפרט המקרקעין המתוארים בתשריט שצורף כנספח א' לתביעת עמידר ומוחזקים כיום על ידי הנתבעים, הנם בבעלות רשות הפיתוח וזאת על פי נסח הרישום שצורף כנספח א' לתביעת אבו נאג'י. הנתבעים אינם כופרים בזכות הבעלות של רשות הפיתוח במקרקעין אולם לטענתם, עמידר לא הציגה כל מיסמך שמוכיח כי יש לה סמכות לנהל את זכויות רשות הפיתוח, הבעלים של המקרקעין.

...

סיכום המורם מן האמור מוביל למסקנה שהנתבעים הינם מסיגי גבול אשר פלשו למקרקעין בהם הינם עושים שימוש שלא כדין, ללא רשות ויש להורות על פינויים.

אני סבורה שהתובעים צודקים בעתירתם זו, שכן לא ידוע מה יהיו נזקיהם של התובעים עד לפינוי המקרקעין והנכס, האם יהרסו הנתבעים את תוספות הבניה שביצעו בנכס ועד מתי ישתמשו במקרקעין ובנכס.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: אני מצווה על הנתבעים ו/או כל מחזיק אחר במקרקעין מכוחם לפנות את המקרקעין והנכס הנמצאים בנצרת והידועים כגוש 16519 חלקה 56, לסלק ידם מהמקרקעין ומהנכס ולהחזירם לידי התובעים כשהם פנויים מכל אדם וחפץ בתוך 60 יום מהיום.

המחלוקת בין הצדדים, ככל שזו נוגעת לעילת התביעה ולסעדים המבוקשים במסגרתה, נוגעת לשאלה מה הקף השטח בו מחזיק הנתבע במקרקעין, מה מהות השמוש והקף הבניה שביצע הנתבע במקרקעין, והאם יש לתובעת זכות לקבלת סעד של פינוי, סילוק יד והריסה ביחס למקרקעין כנגד הנתבע דוקא? בכדי שניתן יהיה להכריע בשאלות הנ"ל שומה עלינו לשאול את עצמנו האם עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבע החזיק במקרקעין ובמהלך החזקתו האמורה הקים את הסככות ו/או המכלאות ו/או דיר הכבשים והעגלים על כל השטח בו נתבקש סילוק היד, והאם בנסיבות העניין חלה על הנתבע החובה לסלק את הדברים הנ"ל? מה דינם של התאמות שביצע הנתבע במקרקעין, על פי דרישת עריית בית שאן, בזמן שהיתה לזו זכות חוקית להחזיק במקרקעין? האם גם את אלה חייב הנתבע לסלק? שאלות אלה ידונו להלן אך בטרם יעשה הנ"ל רואה אני מקום להתעכב קלות בעיניין הבא.

משלא עלה בידי הנתבע להוכיח כי השמוש שנעשה על ידו במקרקעין הינו שימוש חוקי, אין לי אלא לקבוע שאותו שימוש הוא בבחינת הסגת גבול המזכה את התובעת לידרוש מן הנתבע לסלק את ידו במקרקעין ולהשיבם לתובעת, במצבם קודם למועד התפיסה.

...

לאחר שקילת נימוקי הבקשה, התגובה והתשובה לתגובה, ובהינתן המחלוקת בין הצדדים בעניין היקף ומשך הפלישה, ולרבות עצם הפלישה, ובהינתן העובדה כי רק לאחר שתקבל התובעת בחזרה לידיה את החזקה במקרקעין תוכל זו לבדוק האם הנתבע גרם נזק למקרקעין, ואם כן, מה מהות הנזק ומה אומדנו, וברוח ההלכה הפסוקה אליה הופניתי על ידי התובעת, במסגרת בקשתה שבכתב לפיצול סעדים, אני רואה מקום להעתר לבקשה ולהתיר לתובעת לפצל את סעדיה כמבוקש.

סוף דבר – לאור כל המקובץ הריני מורה על קבלת התביעה ובהתאם הריני מורה כדלקמן: הריני מורה לנתבע לסלק את ידו משטח המקרקעין, כמפורט בתשריט הפלישה שצורף לחוות דעתו של המודד מטעמה של התובעת – מר יוחאי בית יעקב, (סומן שם באות א'), ולמסור את החזקה בו, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, לידי התובעת; הריני מורה לנתבע להרוס את כל מה שהקים ו/או בנה ו/או נטע במקרקעין; הריני אוסרת על הנתבע לעשות שימוש כלשהו במקרקעין, למעט לצורך ביצוע פסק הדין, והנני אוסרת בנוסף עליו להפריע לתובעת לבצע במקרקעין כל פעולה שהיא; במידה והנתבע, בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו, לא יפנה את המקרקעין תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, התובעת תהיה רשאית לבצע את כל הפעולות הנדרשות לפינוי המקרקעין כאמור, בין בעצמה ובין באמצעות מי מטעמה, ולחייב את הנתבע בעלות ביצוע הפעולות הנ"ל; אני מתירה לתובעת לפצל את סעדיה כמבוקש בבקשה בכתב שהתובעת הגישה לבית המשפט ביום 6/12/2019 (בקשה מס' 8), וכמבוקש בסעיפים 20 ו- 23(ה) לכתב התביעה.

הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

במסגרת התביעה עותרים התובעים למספר סעדים, בין השאר לסעד של סילוק יד ולסעד של מניעת בניה תוך פלישה והשגת גבול.

התובעים מסתמכים בתביעתם כאן על דיני הנזיקין ומפנים להוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובעת כי : "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין...". וסעיף 30 לפקודת הנזיקין הקובע כי : "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". מהוראת סעיף 30 לפקודת הנזיקין עולה כי כאשר בעל מקרקעין מבסס תביעת פינוי או סילוק יד בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות, אזי על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום.

הפסיקה מנחה את בית המשפט לנקוט במשנה זהירות בעת הפעלת שיקול דעתו, וזאת בשים לב למעמדה המיוחד של זכות הקניין כזכות חוקתית ותוך הגנה על עקרונות של צדק, הגינות ותום לב. מן הפסיקה עולה כי זכותו של בעל מקרקעין לידרוש סילוק מבנה שניבנה על המקרקעין שלא כדין, איננה זכות מוחלטת.

בהתאם להנחיות שהתוותה הפסיקה, אדון להלן בכל אחת מטענותיו הנ"ל של הנתבע, טענות בהן אני נידרש לידון במסגרת הכרעתי בשאלה השנייה שבמחלוקת - האם יש לקבל טענות התובעים לסילוק ידו של הנתבע או שמא זכות התובעים נסוגה מפני טענות הנתבע, כי אין להעתר לסעד של סילוק יד והריסת הגדר, גם אם נקבע כי פלש לגבולות נחלת התובעים.

...

החלת השיקולים שהותוו בהלכה הפסוקה על נסיבות ענייננו והעובדות כפי שפורטו לעיל, מביאים למסקנה כי יש להיעתר לתביעת התובעים למתן צו קבוע שימנע בנייה וכל פעולה אחרת שיש בה לשנות את הגבול הקיים בהתאם לקביעת המומחה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על סילוק יד הנתבע מנחלת התובעים בהתאם למדידה המפורטת בחוות דעת המומחה, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. הנתבע יהרוס על חשבונו חלק הקיר הנמצא בשטח התובעים, כמופיע בחוות דעת המומחה וזאת תוך 60 יום מהיום.

הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו בסך כולל של 15,000 ₪.

בפניי תביעה לסילוק יד הנתבעים והריסת קיר בטון שבנו הפולש למקרקעין של התובע.

סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע, כי: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין". סעיף 30 לפקודת הנזיקין מסדיר את נושא נטל הראיה וקובע, כי: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". התובע הגיש תדפיס רישום מקרקעין (ראו, נספח 1 לכתב התביעה) ממנו עולה, כי הנו הבעלים והמחזיק בחלק מהמקרקעין נשוא התביעה.

הנני מורה לנתבעים, יחד ולחוד, לסלק את ידם מהמקרקעין שבבעלות ובהחזקת התובע (מקרקעין הידועים כחלק מגוש 16518 חלקה 5) כאמור בחוות דעת המודד מטעם התובע, לפרק את קיר הבטון שניבנה על ידם לאורך החלקה ולהחזיר לקדמותו את מצב הקרקע, וזאת בתוך 60 יום ממועד פסק הדין.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

הנני מורה לנתבעים, יחד ולחוד, לסלק את ידם מהמקרקעין שבבעלות ובהחזקת התובע (מקרקעין הידועים כחלק מגוש 16518 חלקה 5) כאמור בחוות דעת המודד מטעם התובע, לפרק את קיר הבטון שנבנה על ידם לאורך החלקה ולהחזיר לקדמותו את מצב הקרקע, וזאת בתוך 60 יום ממועד פסק הדין.

בנוסף לכך, מצאתי להיעתר לבקשת התובע וליתן לו רשות לפצל את סעדיו באופן שיוכל להגיש תובענה נוספת לתשלום דמי שימוש ראויים.

עסקינן בתביעה לסילוק יד ומתן צו הריסה של הגדר המפרידה בין חלקת התובע לחלקת הנתבע, הצמודות זו לזו, שלטענת התובע היא מסיגה את גבולו ופולשת למקרקעיו.

בהקשר זה נטען כי סעיף 21 (א) לחוק מעניק לתובע את הברירה להשאיר את הגדר שנבנתה על ידי הנתבע או לידרוש את סילוקו, כאשר אי הנוחות או הנזק שעלולים להגרם לפולש מכוח צו ההריסה (בקרקע מוסדרת) אינם רלבאנטיים ואינם מהוים שיקולים המצדיקים פגיעה בזכות הקניין של הבעלים.

נפנה בעיניין זה לעובדות פס"ד נעמה הנ"ל, בו קיבל בית המשפט תביעת פינוי ביחס לפלישה בשטח של 2.93 מ"ר – שטח חצר שרוצף ותוחם בגדר, ולצד זאת דחה את התביעה לפינוי ביחס לשטח אחר בגודל 2.3 מ"ר שהיווה חלק מהשטח הבנוי של בית הנתבעת שם. בית המשפט העליון ציין בהקשר הכולל של גודל הפלישה, כי: "שטח הפלישה הכולל בו עסקינן הוא קטן יחסית (5.23 מ"ר). אך עובדה זו, ואפילו המשמעויות הכספיות והאחרות הכרוכות מבחינת המשיבה בהריסת הרחבת הבניה בשטח הפלישה, לא די בהם בהכרח כדי לשלול את הצוים להריסה ולסילוק יד שעתר להם המערער כבעל הקניין לגבי השטח כולו. זאת, בהנתן מעמדה הרם של זכות הקניין ונוכח החשיבות שיש לייחס לשמירה על שילטון החוק ולקיום הרתעה יעילה מפני בניה במקרקעי הזולת" (פסקה 16 לפסה"ד).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אני מורה על סילוק ידו של הנתבע משטחו של התובע ועל הריסת הגדר נשוא ההליך, בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש ולמדידה המפורטת בה, וזאת תוך 90 ימים מיום מסירת פסק הדין לב"כ הנתבע.

בשקלול השיקולים הנ"ל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט, אגרות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.