תביעת סילוק יד ודמי שימוש של קיבוץ נגד חבר

רקע ביום 25.6.2020 הגיש המערער ערעור על פסד דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופטת ר' קרלינסקי) מיום 31.5.2020, בו התקבלה תביעת הקבוץ לסילוק ידו של המערער מבית מגורים המצוי בשטח הקבוץ (תא"ק 29428-04-18).

בית משפט קמא קבע כי החלטות האספה הכללית להוציא את המערער מהקיבוץ הפכו לחלוטות וכי המערער אינו יכול להשמע בטענות כנגד החלטות אלה; המערער לא הגיש ערעור על החלטת חברי הקבוץ, מיום 5.3.2019, להוציא את המערער מן הקבוץ ועל כן הונח הבסיס לקיומה של עילה להוצאתו מן הקבוץ וכפועל יוצא לסילוק ידו מבית המגורים.

בהתאם להסדר דיור זמני ותוכניות התקציב של הקבוץ, כפי שאושרו על ידי אספת חברי הקבוץ, בגין דיור זמני נדרשים חברים או מועמדים או בני משק לשלם לקבוץ דמי שימוש בסך של 303 ₪ למ"ר, לשנה.

...

בחינת בקשת החילוט של הקיבוץ מעלה כי הקיבוץ עמד בתנאים הנדרשים לצורך חילוט הערבון שהפקיד המערער בקופת בית המשפט: נחה דעתי לפי מידת הראיה הדרושה לצורך הליך זה, כי נגרמו לקיבוץ נזקים.

בפסק הדין קבע ההרכב כי במישור המהותי לא מצאנו שנפלה טעות שכן שאלת חובו של המערער לקיבוץ נבדקה על ידי החוקר שמצא שיש חוב משמעותי, ורשם האגודות אימץ קביעה זו. עוד מצאנו כי לחברי הקיבוץ לא הוצג מידע שגוי, כי ניתנה למערער זכות טיעון וכי החלטת חברי הקיבוץ התבססה על תשתית עובדתית מלאה.

סיכום נוכח המפורט לעיל, אני מורה על חילוט הערבון בסך 35,000 ₪ שהפקיד המערער בקופת בית המשפט לטובת הקיבוץ.

המבקשת טוענת כי לצורך ההכרעה בתביעה נידרש לברר מספר רב של עניינים ולרבות בחינת מצב הנכס וההסכמות בין הקבוץ וה"דוריס בר" המשליכות להסכמות שבין הקבוץ והנתבעת שנשאה בתשלום חובות ה"דוריס בר" כלפי הקבוץ; נידרשת בחינת מעמדו ותוקפו של הסכם 2015 בין הצדדים, את סרוב בעל המניות בנתבעת לסעיף סילוק חד צדדי בהסכם, והטענה כי בפועל לא התנהלו הצדדים בהתאם להסכם 2015; נידרשת בחינת ההתכתבויות שצורפו לכתב ההגנה ולא צורפו לכתב התביעה, כמו למשל מיסמך סיכום פגישה (נספח 16 בכתב ההגנה) המצביע על אחריות הקבוץ מול רמ"י ודרישת תשלום שונה בתכלית מזו שהקיבוץ חייב את הנתבעת; יש לבחון הרקע העובדתי למו"מ לכריתת הסכם 2018 ותוקפו של הסכם זה לרבות הפצוי לו התחייב הקבוץ במקרה של פינוי; יש צורך לבחון ולהוכיח טענות הקבוץ באשר לשימוש חורג מטעם הרשות המקומית, ע"י זימון נציגי הרשות למתן עדות.

לטענת המבקשת, בהסתמך על נכונות הקבוץ לקיים בוררות גם עד חודש יוני 2020 (כפי שהובאה בדיון בביהמ"ש המחוזי במסגרת בקשת הפרוק שהגיש הקבוץ כנגדה), ניהול התביעה בפסים רגילים לא יגרום לקבוץ פגיעה.

לטענת המשיב, כל טענות המבקשת הן כספיות ואין ביכולתן לשמש הגנה לתביעה לסילוק יד, בפרט שמדובר בפולש במקרקעי המשיב שרשותו לשימוש בנכס הופסקה.

לטענת הקבוץ, הקשר המשפטי בין הצדדים נותק עם הודעת התובעת על ביטול ההסכם בין השאר מן הסיבות של אי תשלום בגין הסדרת שימושי הקרקע, מטרדים מתמשכים ואי תשלום דמי שימוש ותשלומים אחרים.

כמו כן ייגרם עוול למשיב הפועל למען טובתם ורווחתם של 1,500 חברים ותושבים בקבוץ ואחראי לכך שמטרדים שנגרמים במשך שנים לציבור זה יחדלו מהר ככל הניתן.

...

על כן הגעתי למסקנה כי בנסיבות המפורטות לעיל, הכרעה מהירה, בדיון אחד, ללא מתן אפשרות לנתבעת להציג את מלוא העדויות וללא קיום הליכים מקדמיים שאינם אפשריים בהליך מיוחד זה, לא תהיה צודקת ולפיכך יש להיעתר לבקשה.

סוף דבר: הבקשה להעברת הדיון לפסים של סדר דין רגיל, מתקבלת.

סבורני כי בשלב זה ונוכח מסקנות בית המשפט לעיל, פסיקת הוצאות ותשלום שכ"ט עו"ד לחובת המשיב תיצור חסם להמשך הידברות בין הצדדים.

מועדון הגולף לא צירף לתיק בית המשפט את חוזה ההפעלה שנחתם בינו לבין המסעדה, וכן לא צירף כל מיסמך אודות תביעה שהגיש נגד המסעדה לסילוק ידיה מהמסעדה ומהאוהל שהקימה במקום.

אחריות מחזיק במקרקעין: סעיף 37 לפקודת הנזיקין נוסח חדש קובע כדלקמן: "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תקונם, לא תחול כלפי מי שניכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שניכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה." בנוסף הקבוץ, מועדון הגולף והמסעדה ביצעו עבירות על חוק התיכנון והבנייה בכך שעשו שימוש חורג במקרקעין של הקבוץ שהיה מיועד לשימוש חקלאי.

היתנהלות זו מצביעה על כך שהמועדון גבה דמי שכירות או דמי שימוש מהמסעדה, שכן אי אפשר להסביר את היתנהלותו של המועדון לאחר משלוח מכתב ביטול החוזה שנכרת בין המועדון לבין המסעדה.

...

סבור אני שיש לדחות טענה זו מהסיבות כדלקמן: האוהל נבנה ללא פיקוח הנדסי, ולא ידוע מה חוזק הקונסטרוקציה שלו, כיצד עוגן לקרקע ואילו עבודות תחזוקה נעשו בו במהלך השנים; בדרך כלל השירות המטאורולוגי מפרסם תחזית ואזהרות כאשר הוא צופה מזג אוויר קיצוני.

הכרעה בעניין האחריות: לאור האמור לעיל, סבור אני שהנתבעת אחראית אחריות מלאה כלפי התובעת לקרות התאונה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינו כדלקמן: בתביעה העיקרית: התובעת והנתבעת הגיעו להסכמה לפיה התביעה תועמד על סך כולל של 72,235 ₪ לסילוק מלא וסופי ולפנים משורת הדין, והתביעה תמשיך ותתברר בין הנתבע לבין מועדון הגולף לבין צד שלישי קיבוץ געש והצדדים הרביעיים.

המשיבה הגישה תביעות לסילוק יד ודמי שימוש, ותביעת מזונות.

הכרעה – ככל שתשמע דעתי, וכך אציע לחברי למותב, דין העירעור והערעור שכנגד להדחות, למעט ערעורה של המשיבה בסוגיית הקף השתוף בדירה בקבוץ ולמעט עירעורו של המערער בנושא התביעה הכספית- לשון הרע.

בעניינינו, בשונה מהדוגמאות הנזכרות, ניכר בפירסום כי כל מהותו ומטרתו הן בתגובה ללשון הרע שפורסמה נגד המשיב, במטרה לגנות אותו פירסום שהיה זמן קצר קודם לכן.

...

בד-בבד עם התוצאה האמורה, אדגיש, כי אין בידי לקבל את העמדה, אותה אימץ בית משפט קמא, לפיה עת מדובר בסכסוך משפחתי, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בסוגית פיצוי בגין פרסום לשון-הרע, בין היתר, הואיל וסכסוכים מעין אלו טעונים רגשית, וכי כעניין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע.

ראשית סבורני, כי מדובר בפרשנות שיפוטית, שאינה במקומה הואיל והמחוקק לא ערך אבחנה בין פרסום לשון-הרע בקרב בני משפחה לבין פרסום שאינו בקרב בני משפחה – ולא בכדי.

יתרה מכך, סבור אני, כי תוצאה מעין זו, מעניקה, הלכה למעשה, הגנה נוספת לאותם צדדים שמצויים בסכסוך משפחתי מפני תביעות מסוג זה, בניגוד לקביעות המחוקק.

לאחר שנודע לתובע כי הנתבע 1 ביצע עיסקאות לא כשרות בנכסיו הוא הגיש נגדו, נגד המתוולי שפעל לצדו ונגד הנתבעים 3-5, תביעה בבית הדין השרעי בגדרה התבקש בית הדין להצהיר על בטלות ההסכמים שנערכו בידי הנתבע 1 עם בני משפחתו בנכסיו של התובע.

הראיות מטעם הצדדים מטעם התובע הוגש תצהירו של עו"ד סאמי שריף אשר משמש כחבר בועד המתוולי שמנהל את עינייני התובע.

עוד יצוין, כי הטענה לפיה הנתבעים 3 ו-5 לא מתגוררים בדירה בחיפה הועלתה כבר בכתב התביעה כאשר נטען בסעיף 6.3 כי "הנתבעים 3,4,5 אינם תושבי חיפה והם תושבי טמרה". בהמשך לכך, בסעיף 8.1 לכתב התביעה נטען כי "מדובר בדירת מגורים ששיטחה כ 210 מ"ר, נימצאת בבניין שבבעלות התובע ברח' קבוץ גלויות מס' 4 בחיפה, ידוע לתובע שהיא מוחזקת ע"י הנתבעים מס' 1,2". למרות זאת, לא נטען בכתב ההגנה, אף לא באופן תמציתי, כי הנתבעת 5 ובני משפחתה מתגוררים בדירה יחד עם הנתבעים 1-2.

אשר על כן, נוכח קביעותיו של בית הדין השרעי בפסק הדין החלוט מיום 12.12.16 ובטול הסכמי השכירות, ובהעדר כל טענת הגנה ראויה, התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מנכסיו נשוא התביעה של התובע - מתקבלת.

דמי השמוש הראויים עבור שני הנכסים, בגין התקופה בה מחזיקים הנתבעים בנכסים אלו ועד למועד הגשת התביעה (חודש אוקטובר 2017) עולה באופן משמעותי על הסכום אותו העמיד התובע כסכום התביעה (לצורכי אגרה) – 250,000 ₪.

...

אני מורה לנתבעים לפנות את הדירה, החנות והמחסן ולהשיבם לידי התובע כאשר הם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים להם או מי מטעמם, וזאת תוך 60 יום מהיום.

בנוסף אני מורה לנתבעים לשלם, ביחד ולחוד, לתובע סך של 250,000 ₪.

בנוסף אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.