תביעת סייעת להכרה בדליות ברגליים כפגיעה בעבודה

         זוהי תביעתו של מר זיאד מועדי (להלן: "התובע") במסגרתה מבקש הוא להכיר במחלת הדליות/פקקת ורידים ממנה לטענתו הוא סובל ברגלו הימנית כפגיעה בעבודה מכוח תורת המקרוטראומה כאמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

"גורמי סיכון לפיתוח פקקת ורידים (קרישים) עמוקה לפי פרסומים ... כוללים: נטיה גנטית לקרישיות יתר, שכיבה ממושכת במיטה ללא הפעלת הגפיים, ישיבה ממושכת בעת נהיגה וטיסה, פגיעה בכלי דם וחבלות, נטילת תרופות כגלולות למשל, הריון, השמנת יתר, עישון, גיל מבוגר מעל 60, תהליכים סרטניים גם במקומות מרוחקים מהגפיים, אי ספיקת לב, מחלות מעי דלקתיות כמחלת קרוהן וקוליטיס כיבית". - "תאור עבודתו של מר זיאד מועדי עם תנועה מועטה ליד שולחן עבודה אינה יוצרת קשר סיבתי חד משמעי בין תנאי העבודה למחלת הפקקת שהתפתחה או לתנאי ההחמרה של אותה מחלה. אי אפשר גם לומר שמדובר בפגיעות זעירות ומצטברות. ודאי שאי אפשר לדבר על מחלת מיקצוע. שכיבה לאורך זמן ללא תנועה או פעילות וישיבה ממושכת לאורך מספר שעות הם גורמים שמסייעים להתפתחות הפקקת ואלו לא היתקיימו במקרה שלנו הנידון. כפי שמצויין מר זיאד עבד בעיקר בעמידה ובפעילות קלה עם תנועה מוגבלת. התנאים הנ"ל יכלו לסייע אולי בהתפתחות דליות ופקקת במערכת הורידים השטחית, אך כפי שציינתי, בדיקות קליניות ובדיקות דופלקס שללו את הממצאים הנ"ל במערכת השטחית." - בהמשך חוות דעתו ובתשובותיו לשאלות בית הדין משיב פרופ' שמואל אלדר כי אותה פקקת ורידים עמוקה בגפה הימנית תחתונה ממנה סובל התובע יכולה היתה לנבוע מסיבות רבות כגון: עישון, שכיבה ממושכת עקב מחלה טרם הופעת הפקקת, עבודה ארוכה וממושכת תוך כריעה על ברכיים או ישיבה שפופה ממושכת טרם הארוע, נטילת תרופות שעלולות לגרום לסיבוך הנ"ל וכו'.

...

        ביום 13.12.18 התקיים בבית הדין דיון הוכחות במסגרתו נשמעה עדותו של התובע שמצאנו אותה כאמינה ולאחר שקראנו את תמליל עדותו בבית הדין (הדיון תועד בהקלטה שתומללה), הודעתו לחוקר המל"ל מיום 6.3.17 וכל המסמכים שבתיק שוכנענו בתשתית העובדתית הבאה לגבי אופן ותנאי עבודתו של התובע.

חוות דעתו של פרופ' שמואל אלדר מנומקת ומפורטת כשאין כל מקום לסטות מהאמור בה. משלא נמצא קשר סיבתי בסבירות העולה על 50% בין התשתית העובדתית המיקרוטראומתית שהוכחה לגבי תנאי עבודתו של התובע לבין מחלת הפקקת ורידים עמוקה בגפה ימנית תחתונה ממנה סובל התובע, הן לגרימה והן להחמרה של מחלה זו – הרי שדינה של התביעה להידחות.

התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

[3: עב"ל (ארצי) 23294-01-12 יעל ואזנה – המוסד לביטוח לאומי (27.4.2014), בסעיף 11 לפסק הדין והאסמכתאות שם] כמו כן, בפסיקתו בעיניין אוסאמה אבו עיד[footnoteRef:4] הפנה בית הדין הארצי לעבודה לחוזר נפגעי עבודה 45/2014 של הנתבע שעניינו "הנחיות למבחן תביעות בגין דליות ברגליים כפגיעה בעבודה" (להלן: החוזר), בציינו כך: [4: עב"ל (ארצי) 62604-02-20 אוסמאה אבו עיד – המוסד לביטוח לאומי (22.11.2020), להלן: עניין אוסמאה אבו עיד] "בחוזר מצוין כי המוסד הכיר בייחודיות של מחלת הדליות בהקשר לתורת המקרוטראומה נוכח העובדה שקיימת תמימות דעים בקרב מומחים לכלי דם באשר לתרומה המשמעותית שיש לעמידה ממושכת להחמרת מצב של דליות ברגליים.

[21: נתו/1 עמ' 3 ש' 70-72 ] [22: וראו גם בסעיפים 7 ו-9 לתצהיר התובע, שלא נסתרו] בשולי הדברים נבהיר, כי איננו מקבלות את טענת הנתבע שלפיה יש להפעיל את זימונה של גב' גן לחובת התובע, משבחר לזמנה על פני סייעות אחרות שעובדות עמו בהקף נרחב יותר, ולא רק יום אחד בשבוע.

...

מנגד טוען הנתבע, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת לפגיעה בעבודה על דרך תורת המיקרוטראומה בהתייחס לדליות ברגליים, ולכן יש לדחות את תביעתו כבר בשלב זה ללא מינוי מומחה רפואי.

מן הכלל אל הפרט נקדים ונבהיר, כי לאחר שבחנו את מכלול הטענות והעדויות שהובאו בפנינו השתכנענו, כי עלה בידי התובע להציג תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה לצורך מינוי מומחה יועץ רפואי, בהתאם לדרישות הפסיקה.

אשר להיקף עבודתו של התובע מקובלת עלינו טענת הנתבע, כי מדובר בעבודה בהיקף של כ- 46 שעות שבועיות, ולא 50 שעות שבועיות כטענת התובע, והתובע אף אישר זאת בהודעתו בפני חוקר הנתבע[footnoteRef:6] ובחקירתו הנגדית[footnoteRef:7].

לכך יש להוסיף, כי גם הסברו של התובע בעניין זה הניח את דעתנו[footnoteRef:24], ואילו הנתבע לא ביקש לזמן עובדות אחרות שעבדו עם התובע על מנת לסתור את גרסתו, אף לאחר שעיין בתצהירה של גב' גן. [23: ראו למשל בעדותה בעמ' 8 ש' 15-17] [24: עמ' 7 ש' 1-20] סוף דבר לאור כל המפורט לעיל השתכנענו, כי התובע הוכיח תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה, המצדיקה מינוי מומחה יועץ רפואי שיחווה דעתו באשר למחלת הדליות של התובע והקשר הסיבתי שבינה לבין תנאי עבודתו על סמך התשתית העובדתית הבאה: 1) התובע עובד כרופא שיניים עצמאי החל משנת 1989 ועד היום, בהיקף שבועי של כ-46 שעות עבודה; 2) עבודתו של התובע נחלקת בין ארבע מרפאות שיניים: מרפאת ד"ר אבי אייל – בימים שני וחמישי, והחל מחודש 11/2021 ביום יום שני בלבד, כ- 10 שעות עבודה ביום; מרפאת ד"ר שלזינגר – ימי שלישי, כ- 10 שעות עבודה ביום; מרפאת "כתר נטו" – ימי רביעי, כ- 7 שעות עבודה ביום.

עוד נציין, כי התובעת העידה שלא נעזרה בסייעת, בנגוד למקובל אצל רופאי שיניים, וכאשר נישאלה הכיצד אפשרי הדבר, העידה כי בהנתן מספר המטופלים הנמוך, הרי שיכולה היתה לעשות את כל העבודה בעצמה, שכן חלק מהטיפולים נמשכים גם חצי שעה, ובלשונה בעדותה: זה אפשרי, אין הרבה עבודה, רק פאציינט אחד בשעה, חצי יום, אז זה איפשר לעשות אפילו ספונג'ה" (עמ' 2 ש' 20 לפרוטוקול הדיון מהיום).

הינה כי כן, גם על פי גרסת התובעת עצמה, עבודתה היתה מגוונת ביותר, וכללה לא רק טפול בפציינטים פרופר, אלא גם עבודות נילוות הנדרשות לצורך ניהול מרפאת השיניים, באופן שכשלעצמו מוביל למסקנה שעבודה לא כללה תנועות חוזרות ונישנות במידה הנדרשת לצורך הוכחת תשתית עובדתית מיקרוטראומטית; רביעית קודם לתחילת סיכומי התובעת, הפנינו את תשומת ליבו של בא כוח התובעת למספר פסקי דין שניתנו לאחרונה, שבהן נדחו תביעות של רופאים שיניים להכרה בפגיעה בעמוד השידרה הצוארי ובצואר (ראו: עב"ל 22898-04-20 מילברג נ' המוסד לביטוח לאומי (28.7.20), עב"ל 49674-04-21 נמש נ' המוסד לביטוח לאומי (21.3.22), וכן פסק דין שניתן על ידי מותב בראשותי בהליך 7981-12-20 לבני נ' המוסד לביטוח לאומי (19.6.22), אשר ערעור עליו תלוי ועומד בבית-הדין ארצי, (עב"ל 7135-09-22) אחרי שהמותב שם המליץ בדיון שהתקיים ביום 30.5.23על מחיקה ההליך).

למרות האמור, בא כוח התובעת לא היתייחס בסיכומיו להלכות אלה, ואכן דומה שעל פני הדברים אין דרך טובה לאבחן בין מקרים אלה והמקרה של התובעת, באופן המוביל למסקנה כי אף דין תביעתה להדחות ללא מינוי מומחה; ולבסוף בכל הנוגע לתביעה להכרה בדליות ברגליים, גם כאן לא עלה בידי התובעת להוכיח תשתית עובדתית מיקרוטראומטית לצורך מינוי מומחה.

להרחבה בעיניין הנידרש ממבוטח לצורך הוכחת תשתית עובדתית להכרה בדליות ברגלים כפגעיה בעבודה ראו החלטתי בהליך ב"ל 37543-05-18 לוי נ' המוסד לביטוח הלאומי (8.6.20, והאסמכתאות שם, ערעור שהוגש ע"י התובעת שם נמחק בהמלצת בית-הדין הארצי).

...

עיון בפסק הדין הנ"ל, מוביל אותנו למסקנה כי אין מדובר במקרים זהים, היות שבהליך שם כן עלה בידי התובע להוכיח תשתית עובדתית מיקרוטראומתית לעניין סוג והיקף העבודה בעמידה – לאורך שנים ובהיקף של שעות ביום – לרבות באמצעות עדות תומכת של עדה נעדרת אינטרס בהליך.

להרחבה בעניין הנדרש ממבוטח לצורך הוכחת תשתית עובדתית להכרה בדליות ברגלים כפגעיה בעבודה ראו החלטתי בהליך ב"ל 37543-05-18 לוי נ' המוסד לביטוח הלאומי (8.6.20, והאסמכתאות שם, ערעור שהוגש ע"י התובעת שם נמחק בהמלצת בית-הדין הארצי).

לסיכום נוכח כל האמור, ומשלא הוכיחה התובעת תשתית עובדתית המצדיקה מינוי מומחה ביחס לאף לא אחת מהפגימות הנדרשות, התביעה נדחית.

השאלה נשוא הליך זה היא, האם יש להכיר בפגימות דליות ברגליים וכן בתסמונת התעלה הקארפלית (CTS) של התובע כ"פגיעה בעבודה" על פי תורת המקרוטראומה.

בטופס התביעה ציין דורון כי "השמוש במכשירי ההברגה מבוצע מעת לעת במשך היום (מסתכם למס' שעות בודדות ביום בממוצע) ולא ברצף". בהודעה בפני החוקר העיד דורון כי "מתוך מאה אחוז של שעות העבודה אולי בקושי עשרה אחוז היה משתמש במכשירים ולא ברצף כי אין אפשרות לעבוד עם המכשירים האלה ברצף בגלל אופי עבודתו ועבודה של הייצור". והינה, בחקירתו הנגדית טען דורון כי "השמוש במברגה הוא שימוש נקודתי של מספר שניות בכל קטע...חצי דקה בסך הכל. או דקה. ההכנסה של בורג או פין זה דבר של שניות" (ע' 13 ש' 15-22).

...

לפיכך, כאשר מדובר בפעולות שונות ומגוונות ולא בעבודה הכרוכה בביצוע רציף של תנועה חוזרת ונשנית או של תנועות זהות או דומות במהותן אחת לרעותה במהלך יום העבודה, אזי המסקנה תהא שלא הונחה תשתית עובדתית מתאימה על פי תורת המיקרוטראומה (עב"ל (ארצי) 2400-10-11 זוהר- המוסד לביטוח לאומי (מיום 12.12.12); עב"ל (ארצי) 34405-01-11 סקוטלסקי- המוסד לביטוח לאומי (מיום 2.8.11); עב"ל (ארצי) 4208-10-16 קרוטמן – המוסד לביטוח לאומי (מיום 24.1.18).

לאחר שקראנו את כל החומר שהונח לפנינו ושמענו את העדויות, שוכנענו כי התובע הציג תשתית עובדתית מתאימה על פי תורת המיקרוטראומה בכל הנוגע לדליות ברגליים, אך לא בכל הנוגע למחלת ה – cts.

ננמק את קביעתנו: ראשית, במהלך הדיון נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי סוגי פרופילי האלומיניום להם נדרש התובע בעבודתו (ע' 5 ש' 1-10), אך לטעמנו אין לדבר כל נפקות באשר לפגימה הנוגעת לדליות ברגלים.

את התביעה שלפנינו הגישה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעתה להכיר בדליות ברגליה כפגיעה בעבודה בדרך של מקרוטראומה.

בתאור הפגיעה כתבה כך: "בעבודתי כסייעת אני נידרשת לשעות ארוכות של עמידה רציפה וממושכת תוך תזוזות קלות בלבד בשטח הגן, דבר שגרם לי לדליות ברגליים" (סעיף 3 בנספח א' 1 לתיק מוצגי המוסד).

...

ערים אנו לפסיקתו של בית הדין הארצי מאלה הימים לעניין האפשרות שהתנועות בכניסה למנח וביציאה ממנו יהוו תשתית עובדתית מספקת למיקרוטראומה אלא שכאמור, לא שוכנענו שהתובעת נכנסה ויצאה ממצב של מנח (עב"ל (ארצי) 7327-06-23 ויזל – המוסד לביטוח לאומי (21.1.2024)).

בסיכומו של דבר לא שוכנענו שתנאי עבודת התובעת מקימים תשתית עובדתית למיקרוטראומה לדליות ברגליים ולכן אין מנוס מדחיית התביעה כבר בשלב זה. על פי פסיקת בית הדין הארצי ככלל אין מקום לחייב מבוטחת בהוצאות מקום בו בית הדין מגיע למסקנה כי העובדות שהובאו כהוויתן אינן מניחות תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה (עב"ל (ארצי) 45947-03-20 הרצנו – המוסד לביטוח לאומי (1.7.2021)).

לא מצאנו לסטות מן הכלל כאן, ועל כן איננו עושים צו להוצאות.