בפנינו תביעת התובע, נתין אריתריאה, להכיר במעמדו כעובד הנתבע ובהתאמה לחייב את הנתבע בתשלום זכויותיו הסוציאליות כעובד.
נוכח האמור לעיל, טען התובע כי הוא זכאי לתשלום כולל של 70,676 ₪ , בגין העידר הודעה לעובד על תנאי העסקתו, תשלום שעות נוספות, תשלום דמי חג, תשלום חלף הודעה מוקדמת, פצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה, פדיון ימי חופשה, פדיון דמי הבראה, פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר, דמי נסיעות, בצרוף פצויי הלנה.
לטענת הנתבע, התובע הנו נתין זר מאריתריאה, פליט שהסתובב יחד עם פליטים אחרים בסמוך לעסק הנתבע, הממוקם בצומת הרחובות שלמה ושד' הר
ציון בתל אביב, שם נעמדים במפתן דלת בית העסק מידי בוקר עשרות פליטים אשר מנסים למצוא עבודה ומבקשים מהנתבע או מי מטעמו כי ישלם להם ולו סכומים פעוטים בתמורה לשירותיהם ומתחננים לפעולה בגינה יקבלו תגמול.
...
לפיכך בבוא בית הדין להכריע בשאלת מעמדו של אדם (שכיר או עצמאי) יש להגיע למסקנה על פי מכלול הסממנים העובדות המציגים במצטבר תמונה כוללת ושלמה.
לא נעלם מעינינו, כי בעוד הנתבע טען כי משך זמן פתיחת התריסים של החנות בבוקר הינו כ- 5 דקות (עמ' 12, ש' 10), אביו של הנתבע העיד כי משך הזמן
מפתיחת החנות בבוקר אורך כשעה וחצי, כאשר הדבר כולל גם הוצאת סחורה
וניקיון הרצפה וכי נהג מעת לעת לבקש עזרה בביצוע משימה זו (עמ' 17-18
לעדותו של אביו של הנתבע), אולם לא מצאנו כי יש בכך כדי להוכיח את
טענת התובע משני טעמים: הראשון, מעדות אביו של הנתבע עלה כי
לא נעזר באופן קבוע באותו אדם, אלא באנשים שונים מעת לעת ולעיתים אף
ביצע את המשימה לבדו (עמ' 18 לפ').
השני, לאחר שקלנו בכובד ראש את גרסאות הצדדים ועדויותיהם לרבות סתירה זו, מצאנו כי משקל עדויות הנתבע היה גבוה יותר ממשקל עדותו של התובע, אותה כאמור לעיל, מצאנו כבלתי מהימנה וכחסרה ביסוס ראייתי ובעלת סתירות רבות ומהותיות.
סוף דבר-
לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.