תביעת נכות מעבודה בגין חשיפה לעישון פסיבי

בחוק למניעת עישון נקבע מנגנון אכיפה מינהלי וכן ניתן לאכוף את החוק ב"אכיפה אזרחית", בהתאם להוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין, העוסק בעוולה הנזיקית "הפרת חובה חקוקה": "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פרושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פרושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו" בית המשפט העליון דן בהוראות החוק למניעת עישון (רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, 5.7.06), ובמסגרת זו נידרש לחשיבות הוראות אלה, תכליתן ויישומן, כדלקמן: "כן ייאמר, כי ישראל אישרה את 'אמנת המסגרת של ארגון הבריאות העולמי לפיקוח על הטבק', שבסעיף 8(1) בה מתואר קיומן של 'ראיות מדעיות שקבעו ללא עוררין כי חשיפה לעשן גורמת מוות, מחלה ונכות'; לפיכך הוטל על כל מדינה חברה לקדם אמצעים חקיקתיים ומנהליים להגנה מחשיפה לעשן טבק, בין היתר במקומות צבוריים סגורים... אזכיר, כי בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק איסור העישון במקומות צבוריים תשמ"ג-1983 (הצעות חוק תשמ"ג, 195)), נאמר ברישה: 'העישון במקומות צבוריים פוגע ומטריד את הציבור הלא מעשן הנמצא בהם'. יצוין, כי מכוח חוק חובת דיווח בדבר הנזקים הבריאותיים הנגרמים מעישון מוצרי טבק, תשס"א-2000. הוגש לכנסת בתמוז תשס"ה (יולי 2005) דו"ח על העישון בישראל לשנת 2005-2004, וכעולה ממנו נרשמו רק 3 דו"חות על עישון במסעדות בירושלים בשנת 2005.

עוד הוסיף התובע כי פנה לחכים, התלונן על העישון, ציין שהעישון הפסיבי גורם לו לבעיות רפואיות והוסיף שאם הדבר לא ייפסק, הוא יתלונן למפקח עבודה.

מהשתלשלות דברים זו התובע הבין שפוטר מאחר שבקש להגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, בגין פגיעה בעבודה על רקע העישון במקום העבודה (עמוד 9 שורות 5-29).

אף שהתובע כרך בין הטענות וכאמור, מצאנו כי אין כל קשר בין פיטורי התובע ובין התלונות בנושא העישון, משהנתבעת הפרת את הוראות הדין בעיניין החוק למניעת עישון, התובע זכאי לפצוי בגין הפרת הוראות חוק זה. בקביעת שיעור הפצוי המתאים, נילקחה בחשבון העובדה כי אין מדובר בחשיפה חד פעמית לעישון, אלא במסגרת העבודה, היינו ביחסים מתמשכים, בהם חלות חובות אמון ונאמנות מוגברות.

...

בנסיבות בהן הנתבעת הודתה שהיא חברה בארגון מעסיקים אחר (לשכת המסחר) ומנהלה אף חבר פעיל באחת הוועדות של ארגון המעסיקים, ובהתחשב בכך שאין כל ראיה מצד התובע בנושא זה, טענות התובע לגבי תחות צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה נדחות.

לסיכום נושא זה, התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה, חלק המעסיק בתגמולים, בהתאם לסעיף יא' לצו ההרחבה של לשכת המסחר.

סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בסך 4,000 ₪; ב. פיצויים בגין הפרת הוראות החוק למניעת עישון, בסך 5,000 ₪; ג. פיצוי בגין אי ביטוח פנסיוני (חלק המעסיק בתגמולים) בסך 6,942 ₪.

לאחר שהצדדים פרטו את טיעוניהם, ביום 13.5.14, ניתנה החלטה בבקשת האישור, במסגרתה אושרה הבקשה לאישור תובענה זו כייצוגית בשמו של "כל אדם שאינו מעשן אשר נחשף בתחנת רכבת (לרבות ברציף) לעשן סיגריות או לעשן כל מוצר טבק אחר הנועד לעישון", החל מיום 11.7.12 ועד למועד מתן ההחלטה האמורה, בה אושרה התובענה כייצוגית (להלן – קבוצת המיוצגים ו- תקופת התובענה בהתאמה).

דומה, כי אין חולק אודות נזקיו של העישון הפאסיבי, שהרי נזקים אלו הם הרציונל העומד בבסיס הוראות החוק למניעת עישון (למשל דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון מס' 2 לחוק, כפי שצוטטו ברע"א 9615/05: "בשנת 2003 חתמה מדינת ישראל על אמנת המסגרת לפיקוח על טבק ובאוגוסט 2005 אשררה אותה. סעיף 8(1) לאמנה קובע שעדויות מדעיות הוכיחו ללא עוררין כי חשיפה לעשן טבק גורמת מוות, מחלה ונכות").

קשר סיבתי על מנת שתוטל על הרכבת אחריות לניזקי חברי הקבוצה, על התובעים להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מחדלי הרכבת שנמנעה מלקבוע ולהפעיל נהלי עבודה ומנגנון מוסדר לצורך פניה של נציג הרכבת לאדם שמעשן באופן אסור ברציפי הרכבת, לבין הנזק שחוו חברי הקבוצה מן העישון הפאסיבי לו נחשפו.

...

בהקשר זה מקובלת עליי טענת התובעים, כי הנטל על מחזיק הטוען כי יצא ידי חובתו כאמור בסעיף 2א(א) לפקח ולעשות את "כל שניתן", על דרך ביצוע המטלות הנקובות בסעיף 2א(ב), להוכיח כי נקט באותן פעולות על מנת למנוע את העישון האסור.

הנחיה זו בוודאי אין משמעה הנחיה לעסוק בהפחתת עישון ברציפים, ומקובלת עליי טענת ב"כ התובעים כי אף אם מדובר בפעילות עישון מותרת, הרי שהכללת הנחיה למאבטחים בדבר האופן שבו מותר לעשן במשמרת, ללא התייחסות להימנעות ולמניעת עישון במקומות אסורים, למעט עישון המאבטח עצמו בעת בדיקת נוסע, מעבירה מסר בלתי הולם באשר להתייחסות הרכבת לעישון בתחנותיה.

המסקנה היא שאילו ננקטו אמצעים סבירים כדי להביא לכך שכמות הפניות האישיות מטעם הרכבת אל המעשנים היתה מוגברת, על דרך הטלת משימת הפניה אל מספר רב יותר של עובדים (כפי שנעשה כנראה במהלך שנת 2014, בתום תקופת התובענה) ועל דרך מינוי סדרנים למשימה, ניתן היה למגר כמעט לחלוטין, ואולי גם לחלוטין ממש, את תופעת העישון האסור ברציפי הרכבת.

עם זאת, מקובלת עליי עמדת הרכבת, כי הפנייה לעניין שלומקינס כנקודת מוצא לשיעור הפיצוי בגין כל אתר, איננה מתאימה, משום שהתנהלות הרכבת בכל הנוגע לחוק למניעת עישון איננה דומה כלל ועיקר להתנהלות בעלי המסעדה שם, באשר למילוי הוראות החוק.

להסרת ספק, ככל שלא כך יהיו פני הדברים, אין באמור כדי למנוע הליך עתידי בענין זה, והבקשה לצו עשה נדחית על בסיס מה שבהליך לפניי ובנקודת הזמן הנוכחית.

בנוסף נקבע שם כי בהקשרים תעסוקתיים, נהוג לדבר על נכות שנגרמה עקב חשיפה נמשכת, לא כעל נכות מתאונת עבודה, אלא כעל נכות ממחלת מיקצוע.

למסקנה דומה הגיעו בע"א (מח' ת"א) 42558-09-13 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' ימין, 7.4.14 בו נקבע כי אין עניין גולדנברג דומה לחשיפות מתמשכות לחומרים: "המשיב לא נחשף לרעלנים באופן מקרי, אלא כחלק מדפוס עבודה מונוטוני שחזר על עצמו מדי יום. המצא הרעלנים בסביבת עבודתו של המשיב, באופן קבוע, לא היה תלוי בזמן או במקום. מזוית ראייה זו, תהליך גרימתה של מחלת הפרקינסון אצל המשיב אינו שונה כהוא-זה מתהליך גרימתן של מחלות אחרות שביסודן חשיפה לגורמי סיכון סביבתיים. כך, לדוגמא, אפשר להעלות על הדעת מציל, אשר עקב חשיפה ממושכת לשמש לקה בסרטן העור; או אדם החי במחיצתו של מעשן כבד, אשר עקב חשיפתו לעשן הסיגריות, כמעשן פסיבי, לקה בסרטן ריאות. נראה, כי מחלות אלו אינן יכולות להחשב כתוצאה של "ארוע אקסידנטאלי", זאת בהיותן מחלות המהוות תוצאה של גורמים ידועים, קיימים וצפויים מראש.

על כן, התפתחות הפגיעות בעור התובע על רקע חשיפתו לתכשירים לשיער במסגרת עבודתו אינה עולה לכדי מקרה ביטוח לפי הפוליסה ולכן דין תביעתו להדחות.

...

על כן, התפתחות הפגיעות בעור התובע על רקע חשיפתו לתכשירים לשיער במסגרת עבודתו אינה עולה לכדי מקרה ביטוח לפי הפוליסה ולכן דין תביעתו להידחות.

סוף דבר נכותו של התובע לא נגרמה עקב תאונה ולכן לא התקיים מקרה הביטוח.

התביעה נדחית.

הקשר הסיבתי בין היתנהלות בית החולים כגורם מפגע ומזיק על פי העוולות הנזיקיות לבין הנזק לבאי בית החולים החשופים לעישון נובע מהוראות סעיף 1א לחוק למניעת עישון לפיו חשיפת הציבור לעישון גורמת "למוות, למחלות ולנכות". המבקשת טענה שהפיצוי בגין הנזק עומד לכל הפחות על 1,000 ₪ לכל ארוע חשיפה לעישון בבית החולים.

גם בכך יש לראות את בית החולים כ"עוסק" לפי פרט 1 לתוספת לחוק כלפי המבקרים בו. המבקשת טוענת שהיא בעלת עילת תביעה אישית, כמי שביקרה בבית החולים ונחשפה לעישון אסור, ותביעתה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה שפקדו את בית החולים (בין כמטופלים, בין כמבקרי מטופלים ובין כעובדי בית החולים שאינם מעשנים ונחשפו לעישון אסור).

כך, מר הראלי הצהיר שבשל עבודות שפוץ המתקיימות החל משנת 2019 המרחק של פינת העישון בכניסה הוא 10 מטרים מהכניסה הראשית, בעוד המהנדס רוזן ציין שבשנת 2020 פינת העישון בכניסה מוקמה במרחק של כ-13 מטרים מהכניסה.

המבקשת טענה שניגרם לה ולחברי הקבוצה נזק, שכן בית החולים חשף את המבקשת וחברי הקבוצה לעישון פסיבי כפוי, זהום אוויר, ריחות עישון לא נעימים ואף למחלות עד כדי תמותה ונזק זה הוא העומד בבסיס הוראות החוק למניעת עישון.

...

לפיכך, ועל פי דרישת סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אני מורה כדלהלן: אני מאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד המשיב, כבקשת המבקשת, בתיקונים האמורים בהחלטה זו. בהתאם לכך תגיש המבקשת כתב תביעה מתוקן כמצוות הדין הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא "כל אדם שנחשף לעישון סיגריות, מוצרי טבק ומוצרי עישון אחרים בניגוד לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983 בשטחי המרכז הרפואי בני ציון, ועקב כך נגרמו לו אי נוחות או עוגמת נפש". בהתאם לסעיף 11(א) לחוק תובענות ייצוגיות, כל חבר קבוצה רשאי להודיע לבית המשפט בתוך 45 ימים מיום פרסום החלטה זו על רצונו שלא להיכלל בקבוצה.

אני מחייב את המשיב לשלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך 17,550 ₪.

אני קובע תזכורת פנימית ליום 1.2.23 לבדיקת הגשת כתב טענות אחרון.

ס' 5(א) לחוק העזר שכותרתו "דרישה לסילוק מפגע", קובע כי: "(א) ראש הערייה, המפקח או התברואן, רשאי, בהודעה בכתב, לידרוש מבעל נכס או ממחזיק בו לסלק מפגע בנכס או לבצע עבודות הנחוצות לשם סילוק המפגע ולמניעת הישנותו, ככל שהאמצעים לסילוק המפגע נתונים לשליטתו של בעל הנכס, לפי הפרטים, לאופן הבצוע, לתנאים ולמועדים הקבועים בהודעה.

לשיטתם, חשיפה לעשן ממוצרי עישון היא רעילה, בהיותה גורמת ל"תחלואה, נכות ומוות", כאמור בדברי ההסבר ובסעיף המטרות של החוק למניעת עישון במקומות צבוריים, התשמ"ג – 1983 (להלן: "החוק למניעת עישון במקומות צבוריים"), וכי אין צורך להרבות בהוכחה של הנזק הרפואי העצום הנגרם מחשיפה זו. אשר לחשיפה לעשן סיגריות שנגרמת מחדירת העשן לדירות מגורים, נטען כי העותרים סובלים קשות מן המפגע של חדירת העשן לדירותיהם, וזאת בין היתר לנוכח היבטים בריאותיים מהם סובלים העותרים, כגון אסתמה, החלמה מסרטן ורגישות בריריות האף, וכמוהם כ-50% מתושבי המדינה החשופים לעשן בדירותיהם מהשכנים שלהם.

כן הפנו העותרים לחוו"ד הלכתית של הרב בניהו ברונר, ראש מיזם בית ההוראה של ארגון רבי "צהר" שנשאל על סבל של אדם מעישון החודר לחדר המדריגות והשיב "ברור מעל לכל ספק שניתן למנוע מן המעשן לעשן אפילו אם הוא עושה זאת בביתו הפרטי, ואף אם הדבר גורם לו אי נוחות וגם אם יגרום לו הפסד ממון הוא מחויב להמנע מלהזיק לשכניו", ועוד הפנו לפסיקה בבית משפט לתביעות קטנות הקובעת כי גרימת חשיפה לעישון הפוגע בזולת מהוה גם תקיפה.

נטען שהעתירה אינה עתירה כלל, אלא "מניפסט" המבקש לייצר הכרה למפגע העשוי להגרם למי שנחשף בעל כורחו לעישון פאסיבי בבית משותף.

...

עוד נטען כי יש לדחות את העתירה בשל שיהוי.

מכלל הטעמים לעיל הגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בהתנהלות המשיבים ודין העתירה להידחות לגופה.

סוף דבר העתירה נדחית.