תביעת נכות כללית: סיווג "עקרת בית" לעומת "משתכרת"

לגישת התובעת פרשנות סבירה וראויה של החוק מחייבת את הקביעה שאילו במהלך 12 חודשים רצופים או 24 חודשים לא רצופים, קודם להגשת התביעה החוזרת, הוכרה היא כנכה בשיעור 100% במסלול של משתכרת, הרי שאין לראות בה כעקרת בית.

משמע - ככל שמתקיים אצל המבוטחת, שחדלה לעבוד או שאיננה עובדת, אחד משני התנאים דלעיל הרי שזכאותה לתשלום גמלת נכות כללית תבחן על פי סווגה "כנכה מבוטחת" (כמשתכרת) ולא "כעקרת בית". לסוגיית הסווג נודעת משמעות רבה המשליכה על קביעת הזכאות לקיצבת נכות כללית.

עם זאת, שעורי הנכות הרפואית הנדרשים כתנאי סף ואופן קביעת הנכות התפקודית שונים הם שעה שמדובר ב"עקרת בית" לעומת "נכה מבוטחת" (משתכרת): כך למשל קובעת תקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לענין עקרת בית) תשמ"ד-1984 לעניין "רף הנכות" הרפואית המינימלי המזכה של "עקרת הבית": "תנאי לבדיקת אי כושר לתפקד ולקביעת דרגת אי הכושר לתפקד הוא שנקבע לעקרת הבית אחוז נכות רפואית בשיעור של50% לפחות". אשר לשעור הנכות התפקודית - הרי שסעיף 195 לחוק המגדיר "עקרת בית נכה" קובע כי על מנת שמבוטחת המסווגת "כעקרת בית" תחשב "נכה" באופן המזכה אותה בגימלה, צריך שייקבע לגביה כי כתוצאה מהליקוי (מהנכות הרפואית) אין לה כושר לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל, או שכושרה כאמור צומצם עקב הליקוי ב- 50% או יותר.

...

בשולי הדברים אעיר - כי מסקנה אחרת עלולה להביא לכך ששינוי הסוג, המשפיע באופן ניכר ולעיתים גם בלתי הפיך על זכויות המבוטחת לגמלת נכות כללית - יכול וינבע מכשל מקרי של המבוטחת להתמודד עם קביעה חד פעמית ולעיתים אף בעייתית של ועדה רפואית זו או אחרת בלא שחל שינוי משמעותי ביכולתה לשוב למעגל העבודה.

לסיכום לאור האמור, התביעה מתקבלת.

לפנינו תביעת הגב' תמר אירום-חממי (להלן: "התובעת"), כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע" ו/או "המוסד"), אשר סיווג את התובעת כ"עקרת בית" ולא כ"עובדת עצמאית", לצורך זכאותה לקיצבת נכות כללית.

המחלוקת בתיק זה – האם בשנת 2013 הייתה התובעת במעמד "עקרת בית" או "משתכרת"? כלומר, האם כדין נבחנה זכאותה של התובעת לגימלת נכות כללית כ"עקרת בית", ולא כ"משתכרת" וזאת במסגרת תביעה שהתובעת הגישה במאי 2016.

לעומת זאת, אם יראו את התובעת כ"נכה" שאינה עקרת בית אלא כ"משתכרת", הרי שלא תחול עליה הוראת תקנה 3(א) לתקנות עקרת בית, ועניינה ייבחן על פי סעיף 208(א) לחוק.

...

לאור כל האמור לעיל, אנו סבורים כי אין לראות בתובעת כמי שעבדה 12 חודשים רצופים או 24 חודשים (אף אם אינם רצופים) בתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה לנתבע (לחודש מאי 2016).

סוף דבר: בהתאם לקביעתנו כי לא חל בתובעת הסייג האמור בפסקה (1) להגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק, אנו סבורים כי יש לבחון את זכאותה לקצבת נכות על פי ראייתה של התובעת כ"עקרת בית".

נוכח כל האמור לעיל - אין אנו יכולים לקבל את התביעה, ועל כן, דין התביעה להידחות.

פסק דינו של בית הדין האיזורי בית הדין קיבל את תביעת המשיבה כי יש להכיר בה כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית לעניין קביעת גמלת נכות כללית וזאת בהתייחס להגדרת "עקרת בית" לעומת "משתכרת" בחוק הביטוח הלאומי ולפסיקת בית הדין הארצי לעבודה [ראו: עב"ל (ארצי) 33292-04-15 המוסד לביטוח לאומי – פלונית (4.6.2018) (להלן – עניין פלונית או הילכת פלונית); עב"ל (ארצי) 18118-05-19 המוסד לביטוח לאומי – סנא ואויאה (6.1.2020) (להלן – עניין סנא ואויאה)].

בית הדין האיזורי בפסיקתו מתייחס למכלול נסיבותיה של המשיבה לצורך הכרעה בעיניינה, והן – "המשיבה עבדה מירב חייה (לפחות 25 שנה) כאשר נכותה נגרמה עוד בתקופה שהיא הייתה עובדת ואף קיימת התאמה בין מועד תחילת הנכות הרפואית לבין מועד צימצום ההכנסות כתוצאה מהליקוי ובין מועד היציאה ממעגל העבודה כפועל יוצא מכך." עוד מתייחס בית הדין האיזורי לעובדה שהמשיבה המשיכה לקבל תשלום מחברת ביטוח גם לאחר שחדלה לעבוד, וכך נקבע בפסק הדין: "אנו מסכימים עם הקביעה בעיניין ענת מזרחי ]ב"ל (ת"א) 7857-10-16 ענת מזרחי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2020) – תוספת שלי, ו.ו.ל] שהתשלום מחברת הביטוח מהוה תחליף הכנסה אשר הנו שווה ערך לשכר עבודה מבחינה כלכלית." בית הדין האיזורי קבע כי אין מקום להפלות בין המשיבה לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אשה נשואה, וכי יש לקבל את התביעה לאור שקילת מכלול הנסיבות ובפרט – "העובדה שהתובעת עבדה כל חייה עד אשר הפסיקה לעבוד בשל מצבה הרפואי, את התביעות שהגישה לנכות רפואית סמוך למועד סיום עבודתה ואת הנכות הרפואית שנקבעה לה - אנו סבורים שאין מקום להפלות בין התובעת לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אישה נשואה ועל כן אנו מקבלים את התביעה, וקובעים שעל המל"ל לבחון את תביעתה של התובעת לגימלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית." העירעור טיעוני הצדדים במסגרת עירעורו טוען המוסד כי בית הדין האיזורי שגה בפסק דינו עת סיווג את המשיבה לצורך זכויותיה לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי כמשתכרת ולא כעקרת בית.

...

בית הדין האזורי בפסיקתו מתייחס למכלול נסיבותיה של המשיבה לצורך הכרעה בעניינה, והן – "המשיבה עבדה מירב חייה (לפחות 25 שנה) כאשר נכותה נגרמה עוד בתקופה שהיא הייתה עובדת ואף קיימת התאמה בין מועד תחילת הנכות הרפואית לבין מועד צמצום ההכנסות כתוצאה מהליקוי ובין מועד היציאה ממעגל העבודה כפועל יוצא מכך." עוד מתייחס בית הדין האזורי לעובדה שהמשיבה המשיכה לקבל תשלום מחברת ביטוח גם לאחר שחדלה לעבוד, וכך נקבע בפסק הדין: "אנו מסכימים עם הקביעה בעניין ענת מזרחי ]ב"ל (ת"א) 7857-10-16 ענת מזרחי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2020) – תוספת שלי, ו.ו.ל] שהתשלום מחברת הביטוח מהווה תחליף הכנסה אשר הינו שווה ערך לשכר עבודה מבחינה כלכלית." בית הדין האזורי קבע כי אין מקום להפלות בין המשיבה לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אישה נשואה, וכי יש לקבל את התביעה לאור שקילת מכלול הנסיבות ובפרט – "העובדה שהתובעת עבדה כל חייה עד אשר הפסיקה לעבוד בשל מצבה הרפואי, את התביעות שהגישה לנכות רפואית סמוך למועד סיום עבודתה ואת הנכות הרפואית שנקבעה לה - אנו סבורים שאין מקום להפלות בין התובעת לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אשה נשואה ועל כן אנו מקבלים את התביעה, וקובעים שעל המל"ל לבחון את תביעתה של התובעת לגמלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית." הערעור טיעוני הצדדים במסגרת ערעורו טוען המוסד כי בית הדין האזורי שגה בפסק דינו עת סיווג את המשיבה לצורך זכויותיה לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי כמשתכרת ולא כעקרת בית.

נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה התקיים הרצף הדרוש ויש לקבוע את מעמדה הביטוחי של המשיבה לפי מעמדה במועד הגשת תביעתה הראשונה בגין אותו ליקוי בשנת 2011, ליקוי בגינו נאלצה לצאת משוק העבודה.

סוף דבר - דעתי היא כי דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

סוף דבר על דעת רוב חברי המותב: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט מיכאל שפיצר, נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים ונציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ – דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

לעומת זאת, אם המבוטחת לא תוכיח מי מבין החריגים הנ"ל, היא תיבדק במסלול של "עקרת בית". הכרעת בית הדין בתובענה – נקדים ונציין, כי לאחר שעברנו על כלל מיסמכי תיק בית הדין, ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.

בעיניין פלונית משנת 2022 קבע בית הדין הארצי, כך (עב"ל (ארצי) 52257-09-20 המוסד לביטוח לאומי – פלונית (ניתן ביום 24.3.2022)): "במרוצת השנים בתי הדין לעבודה נדרשו רבות לשאלת המועד הקובע לעניין קביעת סיווגה של נכה כמשתכרת או כעקרת בית. בעיניין פלונית בית דין זה צטט את חוות דעתו של השופט עמירם רבינוביץ' בעב"ל (ארצי) 1131/04 המוסד לביטוח לאומי – ציפורה מלכי (16.5.05) (להלן – עניין מלכי) אשר קבע: "ככלל מעמדה של מבוטחת "נכה" או "עקרת בית נכה" אכן יקבע על פי מצבה העובדתי ביום הגשת התביעה למוסד.

עוד נפסק, כי קיימים פרמטרים המקימים "נסיבות מיוחדות", המצדיקות חריגה מבחינה רגילה של תביעת גמלה לנכות כללית, כך שסווג המבוטחת ייבחן שלא כעקרת בית, אלא כמבוטחת משתכרת, לפי מועד צימצום או הפסקת הכנסתה.

...

התשתית העובדתית – להלן עיקרי התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת: - ביום 6.3.2019 הגישה התובעת לנתבע, לראשונה, תביעה לנכות כללית; - באבחון רפואי מיום 2.5.2019 נקבעו לתובעת 10% אחוזי נכות; - ביום 7.5.2019 הודיע הנתבע לתובעת כי תביעתה לקצבת נכות כללית נדחתה מאחר שהיא לא עברה סף רפואי, בהתאם לסעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"); - התובעת לא ערערה על החלטה זו והיא הפכה לחלוטה; - ביום 8.11.2021 הגישה התובעת תביעה חוזרת לקצבת נכות כללית; - ביום 3.2.2022 הודיע הנתבע לתובעת על דחיית תביעתה לקצבת נכות כללית, מאחר והיא (שוב) לא עברה סף רפואי, ומשעה שרופא מוסמך קבע לה 30% נכות רפואית; - ביום 25.5.2022 קבעה ועדה רפואית לעררים, אשר התכנסה בעקבות ערר שהגישה התובעת, כי לתובעת יש 41% נכות רפואית, החל מיום 8.8.2020 ואילך; - ביום 14.6.2022 הודיע הנתבע לתובעת כי תביעתה לקצבת נכות כללית נדחית, וזאת בהתאם לתקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לעניין עקרת בית), תשמ"ד-1984.

מנגד, אין בידינו לקבל את 'טענת הרצף' של התובעת, שהינה טענה חסרת ביסוס עובדתי, ולמעשה היא אף מנוגדת לחומר הראיות שהונח בפנינו.

מנגד, מקובלת עלינו טענת הנתבע, כי בעת הגשת התביעה של התובעת לקצבת נכות כללית, ביום 8.11.2021 (שהינה נבדלת ונפרדת מהתביעה הקודמת לה, כאמור לעיל), התובעת כבר לא עבדה מזה למעלה משלוש שנים.

לסיכום – צדק הנתבע כאשר בחן את מעמדה של התובעת כ"עקרת בית", והחלטת הנתבע בדין יסודה.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

נוכח מסקנה זו ניתן היה לדחות את התביעה כבר בשלב זה, שכן למעשה סיווג התובעת כעקרת בית נקבע כבר בהחלטה חלוטה בשנת 2011, ואין מקום לשוב ולהדרש לעניין בחלוף למעלה מעשור בהנתן שלא חל שינוי נסיבות בזיקה לתקופת עבודתה של התובעת.

המסגרת הנורמאטיבית חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) קובע מבחנים שונים לצורך בחינת זכאות לקיצבת נכות כללית במסלול "נכה" לעומת מסלול "עקרת בית נכה". השוני הוא לעניין שיעור הנכות הרפואית, הנידרש כתנאי סף מזכה, ולגבי המבחן הנוסף - אבדן כושר להישתכר לגבי "נכה" לעומת הכושר "לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל" לגבי עקרת הבית הנכה (סעיף 195 לחוק).

הווה אומר, על מנת שתביעה לקיצבת נכות כללית תבחן שלא במסלול של "עקרת בית" יש להכנס בגדר אחד המצבים המנויים לעיל, וזאת למעט אם בתאריך הקובע כהגדרתו בסעיף 195 לחוק (התאריך בו עקב הליקוי נגרם אי כושר להישתכר למשך 90 ימים רצופים) הייתה התובעת במעמד של עובדת או עצמאית (ראה הנפסק בעיניין עב״ל 33292-04-15 המוסד לביטוח לאומי – פלונית (4.6.2018) להלן – עניין פלונית 2018).

...

סוף דבר ההחלטה לבחון את התובעת כעקרת בית ניתנה עוד בשנת 2011 וחלה לעניין זה התיישנות מכוח חוק ההתיישנות.

משלא חל מאותו מועד שינוי במצב העובדתי, המשליך על האופן בו יש לבחון את עניינה של התובעת בענף נכות כללית, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

התביעה נדחית.