התובע טען כי בתאריך 9.2.2020 מכר את הרכב לצד ג', עדי לוי, תמורת 140,000 ש"ח (באותו יום עמד שוויו על סך 214,673 ש"ח לפי מחירון לוי יצחק) - הפחתת ערך של 34.7% - ועל כן ניזקו עומד על ההפרש בין שווי הרכב ביום המכירה ובין המחיר בו מכר אותו, 74,673 ש"ח בתוספת שכר השמאי בסך 7,049 ש"ח. התובע העמיד את סכום התביעה על סך 75,000 ש"ח בלבד כדי שהתביעה תוכל להתברר בסדר דין מהיר וביום הגשת הסיכומים אף הפחית מהסכום לסך של 70,466 ש"ח שהם ההפרש בין ערך הרכב והמחיר בו נמכר בנכוי מה שהנתבעת שילמה לו במהלך היתנהלות התיק בגין הסכום שאינו שנוי במחלוקת, 11,256 ש"ח, ובתוספת שכר טרחת השמאי 7,049 ש"ח.
הצדדים חלוקים לעניין ירידת הערך - אם יש לחשב את ירידת הערך לפי ערכה המסחרי של המכונית כפי שנאמר בפס"ד מוריאנו (ר"ע 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. מוריאנו - פסק דינו של כב' השופט שמגר) או לפי הכללים המדוייקים שהותוו על ידי ועדת ששון.
בתא"מ 36618-03-13 בירי נ. AIG צוטט פסק הדין בתביעה הקטנה בתיק 3696/03 אמיגה נ. סהר שם נאמר כי "רתיעתם של רוכשי הרכבים הפוטנציאליים בישראל מרכבים שעברו פגיעות בשילדה היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה….כלל הנזקים שנגרמו לרכב, ובהם נזקים לא קלים לשילדה, הביאו אף את הנתבעת להציע פיצוי בגין ירידת ערך על אף גילו של הרכב, ובנגוד לכללים ה"טכניים" שבדו"ח ועדת ששון.
...
שמאי התובע מסר ש5.5% לא משקפים את ירידת הערך ולכן הכללים בחוברת של ועדת ששון אינם מתאימים למקרה זה. בסופו של דבר השמאי שבודק הוא זה שקובע.
לאחר ששמעתי את הצדדים וקראתי את סיכומיהם החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב הנתבעת לשלם לתובע את הסך 62,999 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, שכר טרחת השמאי, שכר העדות של השמאי, אגרה ושכ"ט עו"ד, מהנימוקים הבאים:
ראשית - בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעת ובהתאם לנתוני מד הקילומטרים, בדק שמאי התובע את הרכב חדשיים לאחר התאונה ולא בספטמבר, כלומר לא 7 חדשים לאחר התאונה, דבר המקטין את הסיכון לתאונה נוספת.
בסך הכל תשלם הנתבעת לתובע באמצעות באת כוחו סך של 78,526 ש"ח תוך 30 יום מהיום.
