לפניי תביעה לפצוי בגין נזק רכוש שניגרם לרכב התובע מס' 1.
אין חולק כי ביום 27/9/17 נגרמה תאונת דרכים קלה, בה פגעה הנתבעת מס' 1, נוהגת ברכב אביה, מאחור ברכב התובע מס 1, נהוג ע"י התובע מס' 2.
הנתבעים הכחישו את הנזק והערכתו, את הנזק העקיף כולל עגמת נפש וטענו כי התובעים לא הקטינו את ניזקם, ולא הגישו אישור אי הגשת תביעה.
בדיון לפניי העידו הנהגים המעורבים: התובע מס' 2 והנתבעת מס' 1 וכן אביה של הנתבעת, המבוטח, בעיניין גובה הנזק, והציג כתבה מהעיתון, ממנה עולה כי חברות ביטוח משלמות לשמאים כדי ש"ינפחו" שומות (נ/1).
הנהגים חזרו על גרסאותיהם לתאונה ולנזק, ואביה של הנתבעת השיב כי הוא מיתנגד להפעלת הביטוח, מאחר והוא חושש מהפסד הנחת העידר תביעות, ומרגיש כי הערכת הנזק גבוהה מאד ביחס לשווי רכב התובעים, שגם הוא נמוך.
הנתבעים טענו טענות רבות נגד חוות הדעת של השמאי מטעם התובעת אך לא טרחו לערוך חוות דעת נגדית, לא ביקשו לבדוק את הרכב, ולא נתנו הערכת מחיר אחרת לאותם תיקונים, שבוצעו.
...
אני דוחה את טענת הנתבעים כי המכה היתה קלה, ולא הסבה נזק.
אני סבור, כי גם רכב ישן ייפגע מירידת ערך, ואולם באופן יחסי, בשיעור נמוך יותר מרכב חדש.
אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לפי מערכת היחסים החוזית ביניהם, לשלם לתובעים לסילוק התביעה את הסכומים הבאים: 13,507 ₪ בגין הנזק, 1,700 ₪ בגין שכר טרחת שמאי, 2,414 ₪ בגין ירידת ערך, 176 ₪ בגין אגרה יחסית ו-300 ₪ הוצאות משפט.