תביעת נזקי רכוש מתאונת דרכים בחניית "סופר דוד

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 51108-07-15 שטרית ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין התובעים: 1. שחר שטרית, ת.ז. 029642410 2. יחזקאל סופר, ת.ז. 014971048 הנתבעים: 1. הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ח.פ. 520023185 2. אילן דולב, ת.ז. 05964170 פסק דין

רקע וטענות הצדדים לפניי תביעה כספית על סך 10,000 ₪, שעילתה ניזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 01.07.14 (להלן: "התאונה").

התובעים טוענים כי כשרכב התובע עמד מאחורי רכב הנתבע, שחנה בחציו על המדרכה, והנתבע 2 פיתאום נסע בריוורס ובחוסר זהירות היתנגש בצד ימין של רכב התובע; ואילו הנתבע 2 (שמאשר שעמד חצי על המדרכה) טוען כי היה ברכבו, שעמד, ורכב התובעים ניכנס בו מאחורה.

ראוי שנזכיר כאן, את הדברים אשר נפסקו בהקשר לכוחה ומשמעותה של הסכמת הצדדים על הפרוצידורה של בדיקת הפוליגרף [תק (י-ם) 4860/05 כהן ב נ' ב. דוד, פס' 4-8 לפסק דינו של כב' השופט טננבוים אברהם (פורסם בנבו: 25.04.06)]: "...גלוי וידוע לכלל הציבור כי אין הפוליגרף מהוה כל ראיה במשפט פלילי. אלא שבמשפט אזרחי מקובל כי ניתן להשתמש בפוליגרף. וזאת מדוע? משום שכל הסכמה סבירה במשפט אזרחי בנושא הקשור לדיני הראיות מחייבת את הצדדים וכובלת אותם "עד כדי שלילת ערעור על החלטה שניתנה כתוצאה מהסכמתם" (ע"א 61/84 - יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי פ"ד מב(1), 446).

...

השופט גולדברג (עמ' 475) אמר "סבורני כי על פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות שבית המשפט "קשור" להן ואינו מכניס ראשו ביניהן - אין מנוס מהמסקנה כי אמת והסכם - הסכם עדיף, בחינת "יקוב החוזה את ההר"..

בנסיבות אלו, ולאחר שבחנתי את כתבי הטענות והמסמכים שהציגו הצדדים, דו"ח השמאי, ואת פרוטוקול הדיון, ולאור ממצאי חוות הדעת הבודדת בענין בדיקת הפוליגרף והסכמת הצדדים, כאמור – מצאתי לקבל את התביעה.

עוד אעיר, כי לתובע 2, שאיננו בעל הרכב שניזוק, אין עילה לקבלת פיצוי בתביעה זו. סוף דבר אשר על כן, אני פוסק כי: הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע 1 סך של 9,496 ₪.

בנוסף לאמור, ישלם הנתבע 2 לתובע 1 סך של 3,390 ₪.

רקע וטענות הצדדים לפניי תביעה כספית על סך כולל של 16,902 ₪, שעילתה ניזקי רכוש שנטען כי נגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 20/01/16 (להלן: "התאונה").

המחלוקת בתיק זה נעוצה בשאלת האחריות לקרות התאונה; בעוד שהתובעת טוענת כי רכב הנתבע הוא זה אשר פגע ברכבה החונה, טוען הנתבע כי לא רכבו – הוא שפגע ברכב התובעת וגרם לנזקים שמצאה בו. התובעת טוענת כי הנתבע, בעת שנהג ברכבו, פגע באמצעות הצד הימני של רכבו – בצד השמאלי של רכבה, שחנה שמגרש החניה של הסופר.

ראה הדברים הבאים, אשר יפים לענייננו בהקשר להסכמת הצדדים על הפרוצידורה של בדיקת הפוליגרף: תק (י-ם) 4860/05 כהן ב נ' ב. דוד, פס' 4-8 לפסק דינו של כב' השופט טננבוים אברהם (25.04.06): "...גלוי וידוע לכלל הציבור כי אין הפוליגרף מהוה כל ראיה במשפט פלילי. אלא שבמשפט אזרחי מקובל כי ניתן להשתמש בפוליגרף. וזאת מדוע? משום שכל הסכמה סבירה במשפט אזרחי בנושא הקשור לדיני הראיות מחייבת את הצדדים וכובלת אותם "עד כדי שלילת ערעור על החלטה שניתנה כתוצאה מהסכמתם" (ע"א 61/84 - יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי פ"ד מב(1), 446).

...

השופט גולדברג (עמ' 475) אמר "סבורני כי על פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות שבית המשפט "קשור" להן ואינו מכניס ראשו ביניהן - אין מנוס מהמסקנה כי אמת והסכם - הסכם עדיף, בחינת "יקוב החוזה את ההר"..

בנסיבות אלו, לאחר שבחנתי את חומר הראיות, לרבות - חוות דעת השמאי וצילומי הרכב הנפגע לאחר התאונה, ולאחר שצפיתי שוב בסרט האבטחה, ובהתחשב בכך, שגרסתה של התובעת חוזקה בדו"ח מומחה הפוליגרף, שהוא מומחה מוסכם ומכריע, שמצא אותה דוברת אמת – מצאתי לקבל את התביעה.

סוף דבר התביעה מתקבלת, כך שהנתבע ישלם לתובעת סך כולל של 16,209 ₪.

לפני תביעה בגין ניזקי רכוש שנגרמו לתובעים בתאונת דרכים שארעה ביום 19.10.2016 בכביש 672 בכניסה ליישוב עוספיה שבה נפגעה מכוניתם מסוג קיה, מ.ר. 7856031.

כמפורט בכתב התביעה, רכב התובעים ובו התובעת עמד במשטח חנייה בקירבת הכביש.

כאמור, עיקר סיפור העלילה כפי שסופר על ידי התובעת מקובל עלי, למעט התרשמותה כי האוטובוס היה בעצירה מלאה ומוחלטת כל העת.

דוח הפעולה המדובר חובר על ידי השוטר דוד חמו, שלא זומן לעדות על ידי מי מהצדדים.

...

לעומת זאת, בהודעתה במשטרה מסרה כי האוטובוס "ניסה לבצע פניית פרסה". נראה לי כי תיאור דברים זה הוא הקרוב יותר למציאות.

אמנם אין כל ראיה או טענה כי האוטובוס השלים את פניית הפרסה, ובנקודה זו דוח הפעולה אינו מדויק, אולם אינני מקבל את טענת נהג האוטובוס לפיה השוטר לא הבין את מה שאמר לו. זאת ועוד, נהג האוטובוס העיד כי התכוון לפנות פניית פרסה באותה נקודה ולשם כך עצר בכביש.

בנסיבות העניין אני מוצא כי יש להטיל על נהג האוטובוס אחריות בשיעור שני שלישים ועל הנתבעת 1 אחריות בשיעור שליש וכי נשיאת הצדדים ומבטחותיהם בנזקי התובעת צריכה להיעשות בהתאם לחלוקה זו. סוף דבר, אני קובע כי התובעים הוכיחו זכותם לפיצוי על נזקם ולשיפוי על שכר טרחת שמאי בסכום כולל של 21,776 ₪ בתוספת פיצוי בגין טרחתם והוצאותיהם בסך 500 ₪ ובסך הכל 22,276 ₪.

לפני תביעה כספית בגין ניזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

לטענת התובע, בעת התאונה בערך בשעה 22:00 בלילה, הוא פנה ממסלול נסיעתו שמאלה אל עבר מיתחם "סופר דיל" בביל"ו סנטר שליד רחובות – קרית עיקרון, לפתע הופיע מולו רכב הנתבעת שלא ראה אותו ופגע ברכבו בצד ימין.

בדיון לפני העידו התובע, הנתבעת, עד מטעם התובע, מר ארקדי דולגופולסקי, אמה של הנתבעת, הגב' דליה כהן, ודודתה של הנתבעת, הגב' ציפי מימון.

בתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן:"התקנות") נקבע: "97 (א). לא ינהג אדם רכב מנועי בזמן תאורה אלא כשפנסי החזית והפנסים האחוריים מאירים ולוחית הזיהוי האחורית מוארת". מטעם התובע העיד מר ארקדי דולגופולסקי, שהנו עד נייטראלי כי: "ביום 15/6 עשינו קניות אני ואישתי בשופר סל דיל אחרי הקניות נסענו לחניה ושמנו את הדברים והגענו ליציאה מהחניה, אני צריך לפנות שמאלה, לא היה מכוניות, הסתכלתי ימינה, היה אור אחד רחוק, יכולתי לצאת. אישתי אמרה משהו, אני כאילו בתוך מחשבה החלטתי לעמוד כי היה חושך לא רגיל, הסתכלתי ימינה ושמאלה, לא היה אף אחד. בכל מקרה נשארתי, כדי להיות מוכן לצאת אחרי הרכב, הסתכלתי בצד שמאל היה חושך מוחלט, לא יודע, 5 שניות, פיתאום אני רואה בתוך החושך יש יותר כתם יותר כהה, חשבתי נדמה לי, ראיתי ממש כתם, עבר אוטו שניה, אני רואה קו גבול בין חושך וכהה, ממש קו. אחרי שניה ראיתי כך זה ניגמר בצורה של רכב, (מדגים עם הידיים), הבנתי שזה גג של אוטו. שהבנתי שזה גג של אוטו, אמרתי לאישתי תראי, תראי, אחת (לא הספקתי לומר אחת מטומטמת) אמרת אחת מ... והיתה התאונה. פעם אחת ראיתי את הפנסים וחיכתי שהוא יעבור. בזמן שאמרתי את זה, התברר זה נהג מונית, הוא ניכנס וזהו ואז היתה תאונה. אחרי זה הנהג, אני הייתי ביציאה, מטר וחצי, הוא ישר היה בהלם ובשוק, לא הבין מאין זה הגיע. הוא לא ראה אף אחד, גם אני לא ראיתי אף אחד. צפצפתי לו, האוטו היה בלי אורות, אמרתי לו שהאוטו ללא אורות, אמרתי לו בטח ללא אורות כי לא ראיתי את האוטו. הוא הלך מסביב. לא ראיתי את הנתבעת, לא יצאתי מהאוטו, רק ראיתי את האמרתי לנהג שהאוטו היה ללא אורות. הוא הלך מסביב לראות את הנזק, הייתי מוכן לצאת כי היו אחרי מכוניות שצפצפו. פיתאום שמעתי את הקול של האשה שהיתה עם אורות, הבנתי שזו נהגת. הבנתי עוד דבר אחד, אם אסע, הוא נשאר אשם וזה לא בסדר, צפצפתי לו והוא בא אלי, הוא היה בשוק כזה, אמרתי לו קח את הפרטים שלי, אתה צריך מישהו שיעיד כי לא אתה אשם." (כל ההדגשות אלא אם צויין אחרת אינן במקור- צ.ג.פ) (ראה פרוטוקול עמ' 2 שו' 41- עמ' 3 שו' 8).

...

לנוכח כל האמור, אני קובעת כי יש לחלק את האחריות לתאונה, כך שעל הנתבעת לשאת ב- 80% מהנזקים שנגרמו לתובע.

לאור האמור אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: סך של 19,709.6 ₪ על פי חוות דעת השמאי שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.7.2011 שהוא מועד עריכת חוות הדעת השמאית.

אני מקבלת חלקית את התביעה ביחס לימי עבודה, על אף שקיים אישור רואה חשבון וזאת מאחר שלא הוכח מספר הימים שהרכב הושבת (הדבר אינו מופיע בחשבונית המוסך) ולא הובאו ראיות אשר להכנסה חייבת במס וכיו"ב, כך שהנתבעת תשלם את הסך של 2,500 ₪ בלבד.

מבוא: בפני תביעה כספית בסך 4,421 ₪, בגין ניזקי רכוש אשר על פי הנטען, נגרמו בעטיה של תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 20.8.10 בחנייה מול "סופר דוד", אשר ברמת ישי (להלן: "התאונה").

...

לאור כל האמור לעיל, עותרים הנתבעים, כי בית המשפט ידחה את התביעה ויחייב את התובעות בהוצאות.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים זה מזה וזה מזה, גרסאות המעורבים, כמו גם עיינתי בכל האסמכתאות אשר הוגשו לעיוני, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל וכי האחריות לתאונה רובצת לפתחם של הנתבעים, זאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

לפיכך, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, סך של 3,969 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 1 הוצאות משפט בסך 500 ₪.