תביעת נזקי רכוש מרכב מושכר בסדר דין מהיר

אלו הם הנושאים לגביהם אדרש בפסק דין זה. רקע לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סכום של 13,181.3 ₪ בגין ניזקי רכוש שנגרמו על פי הנטען, לרכב התובע, בעטיה של תאונת דרכים מיום 24.6.16 שהתרחשה בצומת מסובים בכך שרכב התובע נפגע מאחור, מרכב הנתבעים.

התביעה שהנה למעשה "תביעת הפרשים" הוגשה בגין רכיבי נזק שנותרו שנויים במחלוקת כך שסכום התביעה מורכב מראשי הנזק הבאים: עלות שכירת רכב חלופי ליומיים בסך של 181.3 ₪, ירידת ערך של הרכב שניפגע כתוצאה מהתואנה בסך של "כ- 10,000 ₪" (סעיף 12 לכתב התביעה) וכן מרכיב של "עוגמת נפש, טירחה וביזבוז זמן בסך של כ- 3,000 ₪" (סעיף 13 לכתב התביעה).

...

ומתוקף עקרון היסוד בדיני הנזיקין של "השבת המצב לקדמותו" הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגין ירידת הערך שנקבעה בחוות הדעת ולכן אני קובעת כי על הנתבעים לפצות את התובע בגין רכיב נזק זה (שאף הם הודו בזכאות לכך במהלך ההליך כפי שפירטתי לעיל).

כך נקבע ב- ע"א 294/92 חיה דרוק נ' אהרון אליאסיאן (פורסם במאגר נבו, 15.6.93) בזו הלשון: "השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה". סבורני, כי מקרה זה אינו נכלל במסגרת נסיבות בהן קשה להוכיח את שיעור הנזק.

בהתנהלות זו יש טעם לפגם ולכן אני חורגת מגישתי ומוצאת לנכון לחייב את הנתבעים בפיצוי התובע בסך של 1,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. אחרון, רכיב הפיצוי של רכב חלופי גם הוא לא הוכח ולא גובה בכל אסמכתא ולכן אני מוצאת לדחות את התביעה ביחס לרכיב זה. סוף דבר נוכח כל המקובץ לעיל אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 3,467.38 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, אגרת משפט ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

עסקינן בתביעה בגין ניזקי רכוש שנגרמו לכלי הרכב המבוטח על ידי התובעת (להלן: "כלי הרכב") במהלך החלפת גלגל בצמיגייה (פנצ'רייה) ביום 23.7.14 (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ועל כן, כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") - פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

מטעם זה נקבע כי על בעל דין לצרף תצהיר מטעמו לאימות העובדות בכתב הטענות תוך צירוף כל המסמכים הנדרשים להוכחת עמדתו על מנת שבית המשפט יוכל לקיים דיון יעיל ולסיימו במהירות האפשרית (ראו למשל: בר"ע 1577/02, מודיעין אזרחי בע"מ נ' בעדש (2003); ת.א. (ירושלים) 16682/01, צדוק נריה-השכרת רכב נ' דנה (2002); ת.א. (ירושלים) 6992/03, הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עריית ירושלים (2004); א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, התשס"ט-2009, עמוד 426 ואילך).

...

במקרה דא, אמנם מצאתי כי בנסיבות אין מנוס ממחיקת התביעה, אך האיזון הנאות והמידתי בענייננו, בין האינטרסים 'המתגוששים בזירה' - ימצא בהוצאות.

מטעם זה, אין מנוס, כאמור, ממחיקת התביעה.

סוף דבר דין התביעה להימחק.

לפניי תשע תביעות, בסדר דין מהיר, שעניינן בחיוב הנתבע בפצוי כספי בגין נזקים, שארעו לרכבים שבבעלות התובעת אשר הושכרו לנתבע במסגרת הסכם שבין הצדדים מכוח מיכרז שהתובעת הייתה בין זוכיו, וזאת על רקע תאונת דרכים.

שלישית, העד מטעם התובעת מסביר כי הליכי המיכרז של שנת 2019 היו במקביל לדחיית התביעות של התובעת לתשלום ניזקי רכביה (שהושכרו לנתבע במסגרת המיכרז וההסכם משנת 2014), מה שאומר כי היה זה אך מתבקש כי דחיית התביעות 'תדליק נורה אדומה' בקרב הגורמים הרלוואנטיים בתובעת באופן שדחיית התביעות בגין ניזקי רכוש של רכבי התובעת שהושכרו לנתבע במסגרת ההסכם משנת 2014 מלמדת על כוונתו של הנתבע לפעול כך גם לגבי המיכרז משנת 2019.

...

איני מקבל טענה זו של התובעת מהנימוקים המפורטים באריכות ביתר פרקי פסק הדין.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל דין כל תשע התביעות שבכותרת להידחות.

התובעת תשלם לנתבע את הסכומים הבאים: הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 25,000 ₪.

ההליך ביתר פירוט, עסקינן בתביעה עקב ניזקי רכוש לרכב, שהוגשה ביום 1.3.16 בסדר דין מהיר בבית משפט השלום בראשל"צ על ידי חברת השכרה לפצוי עקב תאונה שהתרחשה ביום 10.4.15 בתל אביב.

...

ההכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים מצאתי שדין טענת הנתבע להתקבל ושיש לחייב את חברת ההשכרה בהוצאות .פסק הדין הראשון, שניתן לגוף הדברים בבית המשפט לתביעות קטנות, לאחר שמיעת העדים, אכן מחייב את התובעת ומשתיק אותה גם בהליך דנן.

המדובר בשאלה שאינה טריוויאלית אך נקבעה לגביה עמדה ראו תחילה בדן יחיד מפי כב' השופט רובינשטיין בעניין רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו, 20.10.2006) (להלן: "עניין סויסה"); ראו בהמשך במותב תלתא, מפי כב' הש' רבלין בברע"א 1170/08 עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פס' 4 (פורסם בנבו, 9.6.2010): "4.למעלה מן הצורך אציין כי לא השתכנעתי גם מטענות המבקשת לגופן. בית משפט זה כבר פסק בעניין סויסה כי פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות יכול להקים השתק פלוגתא. לא שוכנעתי מהטענה ככל שמדובר בתביעות קטנות, ההשתק לא נועד לחול על צד שלא פתח בהליכים, לא כל שכן מקום בו מדובר בנתבע שלא התייצב לדיון, דוגמת המבקשת שלפנינו." מאליו נובע ובניגוד לנטען בישיבה המקדמית שאין במגבלת תקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות למנוע השתק גם במקרה הזה.

לצורך ההבנה מה אכן נקבע בפסק הדין הראשון יש לעיין בו: עסקינן בפסק דין מנומק ומפורט שניתן בין אותם צדדים, לאחר דיון אדברסרי, שכלל שמיעת עדויות לגוף הדברים הטעונים הכרעה לבירור הפלוגתאות והגיע למסקנה משפטית.

בפרק שכותרתו היא "דיון והכרעה" ולאחר בחינת הראיות נקבע: "מאחר ולא מצאתי את גרסת אף אחד מהנהגים בעלת משקל גבוה יותר ממשנהו אינני יכולה לקבל את אף אחת מהגרסאות ומכאן שאני דוחה את התביעה לאור מהות הדחייה איני עושה צו להוצאות". החלטת בית המשפט מגלמת איפה 3 קביעות שדי בראשונה והעיקרית שבהן להבהרה שהתנאי מתקיים: א. הקביעה הראשונה היא : "מאחר ולא מצאתי את גרסת אף אחד מהנהגים בעלת משקל גבוה יותר ממשנהו אינני יכולה לקבל את אף אחת מהגרסאות". ניסוח זה אינו מסתפק באמירה טכנית או סתמית שלא הורם נטל הוכחה כי גרסת התובע לא הוכחה אלא כולל אמירה משפטית ברורה המתייחסת לפיה: "אינני יכולה לקבל את אף אחת מהגרסאות". כלומר יש קביעה פוזיטיבית לאחר בחינת כל אחת משתי הגרסאות לעומקה בכללים המשפטיים הראייתיים , שכפות המאזניים מעוינות ואין יכולת לקבל אף אחת מהגרסאות כך קבע מותב בתל אביב שהתרשם במישרין מהעדים.

ב. הקביעה השנייה היא במישור התוצאה שלפיו: "אני דוחה את התביעה". ג. הקביעה השלישית היא – "לאור מהות הדחייה איני עושה צו להוצאות". בנוסף, הפנה בית המשפט לאפשרות בקשת רשות ערעור שכמסתבר שלא הוגשה.

תביעות ניזקי רכוש- רכב רבות מוגשות לבית המשפט, כאשר להוכחת הנזק מצורפת ברוב המכריע של התיקים חוות דעת שמאית שעל בסיסה מוכיח הניזוק את גובה הנזק.

נוכח אופיין של תביעות מעין אלה, והצורך בקידום יעיל ומהיר של התיקים, תוקנו הוראות מיוחדות בפרק הדן בתביעות בסדר דין מהיר- פרק "הוראות מיוחדות החלות על תביעות רכב" - תקנה 81א. לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018) (להלן: "התקנות").

יחד עם זאת, במסגרת כתב ההגנה שהוגש ביום 20.10.21 לא הועלתה טענה בדבר אי פניה מוקדמת טרם הגשת תביעה או העידר אפשרות לבדוק את הרכב, שכן מירב הטענות התבססו על העידר יריבות ואי שתוף פעולה מצדה של השוכרת שלא הודיעה על הארוע בזמן אמת והיעדר כסוי בטוחי.

...

בהצטרף כלל השיקולים והנסיבות שפרטתי אני סבור שהפחתה של 30% מגובה הנזק, תשקף את העדר האפשרות לבדוק את הרכב וההשלכות של כך מבחינת הנתבעת, בפרט כאשר האוטובוס נמכר לצד ג'.

סיכום: התביעה מתקבלת באופן שהנתבעת תשלם 70% מהנזק שהוכח בסך ל 6,221 ₪ (שכן לא הוכח רכיב ימי עמידה ולא מצאתי לאשרו) וסה"כ ישולם סך של 4,354 ₪ ובכל נוכח אי מתן אפשרות לבדיקת הרכב.

בגין אי פניה מוקדמת, דבר שיכל למנוע את קיומו של ההליך ולהסדיר את ההליך קודם לכן, אני מחייב את הנתבעת בשכר טרחה מופחת בסך של 1,000 ₪, סכום הכולל מע"מ בתוספת אגרה בסך של 764 ₪.