תביעת נזקי רכוש בשל קריסת עץ בשטח ציבורי או פרטי

לפני תביעה אשר עניינה תביעה כספית לפצוי בגן נזק רכוש שניגרם, לטענת התובעת, כתוצאה מקריסת ענף עץ על סגירת החורף במבנה המבוטח ע"י התובעת, עץ המצוי בשטחה המוניציפלי של הנתבעת.

מר עזורה העיד כי באותו יום היתה כוננות סופה ואף התקבלו 60 קריאות על נפילות עצים או ענפים ברחבי העיר; הנתבעת הוכיחה כי היא מטפלת בעצים אשר בשטחה, יש לה נוהל בדיקת עצים מסודר שהיא עובדת על פיו, וכי גם העץ נשוא התביעה נבדק ונימצא תקין.

קיימת פסיקה עניפה כי עץ כשלעצמו אינו דבר מסוכן ואומנם אין הלכה מחייבת בנושא ואכן כל מקרה לנסיבותיו הוא, כפי שנקבע בע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי תיכון עיינות (פורסם במאגרים): "אין אנו נדרשים לעצב נורמה כללית שתחול על כל אדם בגין עצים שבחצרו הפרטית או בגנים צבוריים, ביערות או בחורשות, או לקבוע נורמה כללית לפיה יש לבדוק מעת לעת את העצים הצומחים בכל אתר ואתר צבורי או פרטי כדי להווכח במצב תקינותם... די בכך שנתמקד בנזק הצפוי מעץ החרוב המסויים, במקום בו הוא ניצב ובמצב בו היה ובסכון שהוא הווה." .

...

הנתבעת הפנתה לפסיקה עדכנית בעניין ע"א 57334-06-18 עיריית רמת השרון נ' סלעי, ע"י כבוד השופט דורון חסדאי, מצאתי להתבסס על שנפסק שם: "בהינתן הקבוע בשני פסקי הדין בעניין שומרה כפי שפורטו לעיל, סבורני כי לא היה בסיס משפטי או עובדתי לקביעת בית המשפט קמא, לפיה העירייה חבה באחריות מוגברת וכי הוכח על ידי המשיבה (התובעת) כי האירוע כפי שאירע והנזק שנגרם היה צפוי או ניתן לצפותו. לא למותר לציין כי המשיבה לא הביאה כל חוות דעת או התייחסות מקצועית למצב העץ ולאופן צמיחתו אשר היה בהם  לכאורה כדי להזהיר את המועצה מפני סיכון קיים המחייב נקיטת אמצעי מנע. בנסיבות העניין סבורני כי לא הוכחה על ידי המשיבה בצורה המתחייבת קיומה של חובת זהירות  קונקרטית אשר הייתה מוטלת על המערערת (הרשות המקומית) בנוגע לאפשרות קריסתו של הענף וגרימת נזק כתוצאה מכך. 

סוף דבר לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל השכנוע בגרסתה.

לפיכך יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת באגרת משפט ששולמה, בשכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ובשכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ש"ח. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

לפני תביעה אשר עניינה תביעה כספית לפצוי בגין נזק רכוש שניגרם, לטענת התובעת, עקב פגיעת רכב, משאית התובעת, בעץ המצוי בשטחה המונציפאלי של הנתבעת ("התאונה").

קיימת פסיקה עניפה כי עץ כשלעצמו אינו דבר מסוכן ואומנם אין הלכה מחייבת בנושא ואכן כל מקרה לנסיבותיו הוא, כפי שנקבע בע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי תיכון עיינות (פורסם במאגרים): "אין אנו נדרשים לעצב נורמה כללית שתחול על כל אדם בגין עצים שבחצרו הפרטית או בגנים צבוריים, ביערות או בחורשות, או לקבוע נורמה כללית לפיה יש לבדוק מעת לעת את העצים הצומחים בכל אתר ואתר צבורי או פרטי כדי להווכח במצב תקינותם... די בכך שנתמקד בנזק הצפוי מעץ החרוב המסויים, במקום בו הוא ניצב ובמצב בו היה ובסכון שהוא הווה." [הגדישה שלי].

כל ראיה לכך שהעץ חולה, יכול לקרוס, מסתיר שדה ראיה או מקשה על חניה.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עדויותיהם, עמדתי על נסיבות קרות האירוע ועיינתי בכל אשר הובא בפני, אקדים ואומר כבר עתה, כי דין התביעה להידחות – ואסביר.

סוף דבר לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל השכנוע בגרסתה.

לפיכך יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת באגרת משפט ששולמה, בשכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ובשכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ש"ח. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

לפניי תביעה לחיוב הנתבעת בהפסדי התובעת בגין הפעלת הכסוי הבטוחי לניזקי רכוש על רקע הנזק לרכבה בעקבות נפילת עץ. העובדות הרלוואנטיות ותמצית טענות הצדדים לטענת התובעת, שהנה בעלת רכב, מ"ר 762-37-301, בזמן נסיעתה בנתיב הימיני בכביש ברחוב יוניצמן בתל אביב נפל על רכבה עץ והסב לה נזקים (להלן: "הארוע").

עוד טוענת הנתבעת כי היא עמדה וממשיכה לעמוד בחובותיה כרשות מקומית למנוע מפגעים בשטחים הציבוריים בתחומה, ובמקרה דנן נבדקו העצים שברחוב יוניצמן כחמשה חודשים בלבד עובר לארוע.

"לנטוע עצים בכל רחוב או בכל מקום צבורי, ולהקים סוככי עצים, ובילבד שהרחוב או המקום לא ייפגעו על ידי כך יותר מן הראוי;" על יסוד הוראה זו קיימת לנתבעת הסמכות לטעת עצים בכל רחוב או מקום צבורי ובילבד שלא יהיה בכך לגרום לפגיעה או נזק.

מכאן, שקיימת חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי עוברי אורח ורכוש פרטי שבתחומה.

הנימוק לפיו לא נעשתה הבדיקה מאחר שקרסו עצים אחרים (מבלי להביא כל ראיה לכך שעצים נוספים נעקרו מן השורש) (עמ' 14, שורות 15-12 לפרוטוקול), לא יכול להוות נימוק ראוי לרשות מקומית סבירה, בודאי לא לאחת מרשויות המקומיות הגדולות בארץ, כגון הנתבעת.

...

עוד טוענת התובעת כי לא הייתה לה ידיעה או לא הייתה לה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנפילת העץ שגרמה לנזקים לרכב התובעת, ומקום שהנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו, ומשום שאירוע נפילת העץ מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה, חל הכלל של 'הדבר מדבר בעדו', שמשמעותו כי על הנתבעת נטל הראיה שלא הייתה התרשלות מצדה.

לגבי ראש הנזק הפסד הנחת היעדר תביעות, אני מקבל את הטענה כי בעקבות הפעלת הכיסוי הביטוחי הפרמיה בעת חידוש הפוליסה בשנת הביטוח ההבאה או בעת רכישת פוליסת ביטוח בחברת ביטוח אחרת בשנת הביטוח ההבאה, צפויה להתייקר.

לגבי ראש הנזק עגמת נפש וטרטור אני סבור כי מדובר בראש נזק שלא הוכח ואף לא ניתן פירוט אודות הטרטור או עגמת הנפש שנגרמו לתובעת.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 8.1.

תביעת שבוב בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכבו של מבוטח התובעת בשל נפילת ענף עץ. ההליך והצדדים לו במועד הרלוואנטי להליך ביטחה התובעת רכב מתוצרת ניסן מ.ר. 8061672 שנת יצור 2010 בבעלות גב' לרינה מישייב (להלן הרכב והמבוטחת) מפני ניזקי רכוש.

הנתבעת כפרה בחובתה לשלם לתובעת דבר-מה בגין הארוע ובתוך כך הכחישה את פרטי כתב-התביעה – כמו גם את הטענה כי הארוע היתרחש מחמת רשלנותה.

שלישית, בעדותה הראשית הצהירה מישייב כי ביום הארוע, עת חנה הרכב סמוך לביתה, נפל עליו ענף גדול של עץ אקליפטוס שהיה נטוע בסמוך, בשטח הצבורי שבאחריותה של הנתבעת, וגרם לרכב נזק כבד [סע' 3-2 ל-ת/1].

זה מכבר נקבע, בהתייחס לארוע נפילת עץ ולאירועים דומים, כי חזקת החובה שחלה על הרשות מקימה חובה מושגית של הרשות לצפות את התרחשותו של נזק, היה ולא תפעל כראוי בבצוע תפקידיה [ראו ע"א 862/80 עריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983), שאף עליו נסמך פסק-הדין בעיניין כלל].

(3) אף שהנטל להוכיח התרשלות של הנתבעת שגרמה לארוע מונח לפתחה של התובעת אין בנמצא רשימה סגורה של דרכי הוכחה אשר חלות בהקשר זה ואין מקום לקבוע כי את התרשלותה של הרשות מן ההכרח להוכיח בחוות-דעת מטעם התובעת על-אודות מצבו של העץ והטעם בעטיו קרסו הוא או ענפיו בארוע.

...

בהקשר זה מקובלת עלי טענת הנתבעת כי נפילת עץ בתחום שיפוטה אינה מעידה מניה וביה על רשלנות של הנתבעת שגרמה לאירוע ואינה מחילה משטר של אחריות קפידה דה-פקטו על אירועים של נפילת עץ או נפלית ענף מן הסוג שנדון כאן.

(5) קיומו של אירוע קודם ימים ספורים בלבד לפני האירוע דנן, היעדר כל ראיה על פעולה שנקטה הנתבעת לבדיקת אותו אירוע קודם ולמניעת הישנותו – כל זאת בניגוד לאמות-המידה שהנתבעת עצמה הצהירה שהיא מחויבת להן, והיעדר ראיה ממשית לכך שהנתבעת העניקה לעצים שבשדרה ובחורשה טיפול מונע קודם לאירוע אף שלטענת עד הנתבעת יש באמתחתה ראיה על כך – כל אלה מוליכים למסקנה כי הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור את תמונת הרשלנות שעלתה מראיות התובעת ומדו"ח המוקד שהוצג.

לא משטר של אחריות מוחלטת יש כאן, אלא קביעת מסקנה בשים לב לראיות שהובאו ולתנועתו של נטל ההוכחה המשני בין הצדדים במהלך הבירור.

סיכומם של דברים על-יסוד האמור לעיל אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 13,482 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (8.11.2012) עד יום פסק-הדין.

תביעה בגין נזק רכוש לרכב התובע, אשר נגרם בשל קריסתו של עץ. עיקר המחלוקת בין הצדדים הנה באשר למיקום בו היה נטוע העץ שקרס - אם בשטח צבורי או פרטי, כאשר לפי נתון זה תוכרע גם שאלת האחריות.

לא רק זאת, אלא שגם מתוך נספחי כתב ההגנה של הערייה עולה תהיה באשר לזהות השטח בו היה נטוע העץ: בדוח הקריאות מהמוקד העירוני (נספח ג'1 לכתב ההגנה של הערייה) מופיע כי הפונה, גב' בשם אסתר, המתגוררת ברח' ארבע הארצות 13, התלוננה כי עץ נפל על רכבה; בהמשך, מצוין באותו דוח כי מר ישר הגיע למקום ואיתר כי העץ נפל מהשטח הפרטי של עזרא, שמענו גם כן רח' ארבע הארצות 13; בכתב ההגנה, טוענת הערייה כי המען של עזרא בכלל נמצא ברח' ארבע הארצות 15; ואילו בהתראה שצרפה הערייה ע"ש עזרא (נספח ו' לכתב ההגנה של הערייה) ובפרטי השאילתות (נספח ז' שם) עולה כי המען של עזרא הוא ברח' הדולפין 1 (כך גם בסעיף 28 לכתב ההגנה).

...

אי לכך ובשים לב לכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי העץ שקרס היה נטוע בשטח הציבורי ולא מהשטח הפרטי של ארליך או עזרא.

לאור כל האמור לעיל, הרי שהעירייה לא הרימה את הנטל לסתור את חזקת החובה או כי קיימה את חובתה כלפי המצויים בשטחה באופן מספק, או בכלל; משכך, אין מנוס מן המסקנה כי העירייה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, ומכאן התרשלותה כלפי התובע.

ראה לעניין זה רע"א 5562/20, דורון אביב נ' מדינת ישראל, בש"א (חי') 7652/05, פלאפון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו - 11.5.2005], ת"א (תל אביב-יפו) 25178-09-19, שארל בן ארוש נ' עו"ד אברהם ששו [פורסם בנבו] (18.9.2020) וכן תא (ת"א) 22501-02-20‏, מלכה בן דור נ' יעקב כהן סיכומו של דבר - משנמצא כי התובע הרים את הנטל להוכיח את נזקיו וכי העירייה אחראית לנזקי התובע, אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת וכן דחיית ההודעה לצדדי ג' 1 - 4 ומקבל את ההודעה לצד ג' 5; לפיכך, צד ג' 5 ישלם לתובע את הסך של 19,664 ₪ בגין נזקיו, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל ובתוספת הוצאות משפט בסך של 400 ₪; כמו כן, צד ג' יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 400 ₪, הוצאות צד ג' 1 - 2 בסך של 400 ₪, והוצאות צד ג' 4 בסך של 400 ₪.