עקב פניית הפרסה פגע רכב התובעת ברכב הנתבעת.
מתוך כך נגרמה תאונה בלתי נמנעת בין כלי הרכב אשר כולה נגרמה באחריות המלאה של הנהג ברכב התובעת שכאמור ביצע פניית פרסה אסורה מצדו הימיני של הכביש בחוסר מיומנות ובחוסר זהירות.
מצאתי לציין בשלב זה, כי חרף העובדה שמדובר בתביעה בגין ניזקי רכוש כתוצאה מתאונת דרכים, המתנהלת בסדר דין מהיר (ואולי במיוחד בשל כך - מאחר וכתבי הטענות נתמכים בתצהיר), על המייצגים לנסח את כתבי הטענות באופן זהיר ובתשומת לב ראויה (ר' לעניין זה ע"א 2161/11, דוד דרור נ' יוסף פרץ [05.02.2013], שם הבהיר בית המשפט העליון כי יש לנסח כתב טענות בהתאם לעקרונות וערכים של הגינות דיונית, שקיפות ויעילות).
...
אחריותו הנהג
אני מקבלת את טענת הנתבע כי הנהג עצר את הרכב (או למצער, האט באופן ממשי שנראה כעצירה, למי שנסע אחריו) בסמוך לצומת, ולאחר מכן סטה ימינה.
אינני מקבלת את טענת הנתבע כי הנהג נסע לאחור: אמנם, הדבר נטען על ידי הנתבע הן בטופס ההודעה, והן בהודעה שמסר למשטרה.
המסקנה כי הנתבע המשיך בנסיעה, במהירות ממשית (ולא כטענתו, באיטיות תוך עצירה ובלימה) ותוך עקיפת הרכב מימין (בניגוד להוראות תקנה 47 לתקנות התעבורה), עולה גם מאלה:
ראשית, אופי הנזק ברכב התובעת: מדובר במעיכה ממשיך בכנף הקדמית ימנית של הרכב, המתיישבת עם תנועה ממשית של האופנוע.
שלישית, טענת הנהג בשיחה כי הנתבע ביקש לעקוף מימין, יחד עם החשש הממשי העולה מדברי הנתבע כי באם תיערך חקירה ובדיקה של האירוע, ייתכן ויימצא אשם (שיחה 1 דקה 08:00 ודקה 08:42), מתיישבת עם מסקנה זו.
חלוקת האחריות
כאמור לעיל, לנוכח מידת האשמה של הנהגים המעורבים אני סבורה שיש לחלק את האחריות בין הצדדים באופן שווה, ועל כן, אני מטילה על הנתבע 50% מהאחריות לתאונה.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה.
