תביעת נזקי רכוש בגין הצפות מים עקב רשלנות רשות מקומית

זוהי תביעת שבוב ע"ס 80,596 ₪, בגין נזק רכוש שניגרם לרכב המבוטח על ידי התובעת, בארוע הצפה מיום 1.1.2018 (להלן: "הארוע/מקרה הביטוח").

התובעת טענה שביום 1.1.2018 או בסמוך לכך, בעת ששהתה המבוטחת בצימר, חנה הרכב המבוטח בחניית הצימר ע"פ הנחיית נתבע 3 ו/או מי מטעמו, ובעקבות מי גשמים שלא נוקזו כראוי, ועקב ליקויים במערכת הנקוז ביישוב חזון, סחפו המים את הכביש ואת הרכב המבוטח לתעלה, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים לרכב המבוטח (להלן: "ההצפה").

עוד טענה התובעת שהנתבעים ו/או מי מהם אחראיים באופן ישיר ו/או באחריות שילוחית לארוע ולנזקים שנגרמו לרכב המבוטחת, וכי הנזקים נגרמו עקב רשלנותם הבלעדית ו/או המכרעת, ולחילופין, ההצפה ארעה עקב רשלנותם המלאה ו/או המכרעת והבלעדית ו/או עקב הפרת חובה שבחוק.

התובעת טענה כי בעקבות ההצפה, הוערך הנזק שניגרם לרכב המבוטח בשיעור מעל ל- 66% משוויו, וכי על פי תנאי הפוליסה, נאלצה היא לשלם למבוטחת במועדים שונים סך של 56,845 ₪, וסך של 32,087 ₪, וכן נשאה בתשלום שכר טירחת שמאי בסך של 464 ₪.

לגופו של עניין, טענו נתבעים אלו שעסקינן בהצפת רכב שארעה בשטח פרטי השייך לנתבע 3 ו/או לאגודה השיתופית החקלאית של היישוב חזון, ומשכך, הרי כי אין להם אחריות לתחזוקת שטח, לרבות אחזקת מערכת הנקוז הנמצאת באחריות רשות הנקוז האזורית "כנרת". עוד טענו נתבעים אלו שמכתב התביעה עולה מפורשות שהרכב המבוטח לא חנה בצידי הכביש, אלא בחניית הצימר שבבעלות הנתבע 3 ולפי הנחייתו, ומברור שנעשה, עלה כי חניה זו היא למעשה שביל עפר סמוך, המשמש לצרכים חקלאיים.

על מנת לחייב מי מהנתבעים בשיפוי התובעת בגין הנזק שניגרם לה עקב תשלום תגמולי הביטוח, על התובעת להוכיח כי מי מהנתבעים חבים כלפי המבוטחת (וכלפיה כמי שנכנסה בנעלי המבוטחת) בחובת זהירות מושגית, קונקרטית, וכי התרשלו והפרו את חובות הזהירות כלפיה באופן שגרם לנזק (ראה: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113 (1982).

...

אשר על כן, לאחר עיון בחוות דעת השמאי, ולאחר ששמעתי את חקירתו, ובהעדר חוות דעת נגדית, שוכנעתי כי הוא עשה את עבודתו נאמנה, קביעותיו מבוססות ולא נסתרו, ומקובלים עליי ממצאיו כמו גם מסקנותיו.

לסיכום – אני מקבלת את התביעה כנגד נתבעות 1, 5 ו-6, ומחייבת אותן ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 80,596 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיןום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה כנגד נתבעים 2, 3 ו- 4 - נדחית.

בתביעת ישיר רכבים ובתביעת כלל רכבים, אשר הוגשו כנגד עריית נתניה (ולא כנגד מי נתניה), העלו התובעות טענות דומות לאלו שבתביעת כלל מבנים, וטענו כי בין התאריכים 6.1.13 – 8.1.13 ירדו גשמים רבים בעיר נתניה אשר לא הוגדרו על ידי השרות המטאורולוגי כארוע גשם חריג, וכתוצאה מכשל במערכת הנקוז וכתוצאה מסתימת פתחי נקוז רבים מפסולת וסחף, הצטברו מים רבים אשר לא נקלטו במערכת הנקוז ומשכך הוצפו כבישים וחניונים בעיר נתניה ונגרמו ניזקי רכוש לרכבים המבוטחים אצל התובעות.

עוד טענו התובעות כי ארועי ההצפה נגרמו בשל רשלנותן של הנתבעות, בכך שלא נהגו כפי שרשויות זהירות וסבירות היו צריכות לנהוג בכל הנוגע לתיכנון מערכות הנקוז/התעול והביוב בתחומי אחריותן, לתחזוקתן השוטפת ולבדיקתן העתית וכי היה עליהן לצפות את הנזקים שנגרמו ולמונעם, בין היתר לנוכח ארועי הצפה קודמים בעיר.

לצד זאת, בהקשר הקונקרטי של חובתה של רשות מקומית לדאוג לנקוז הרחובות שבתחומיה, נפסק כי הסמכות הסטאטוטורית ועל אחת כמה וכמה החובה הסטאטוטורית, מהוות אינדיקאציה משמעותית לעניין סטאנדרט ההתנהלות של רשות סבירה וממילא יש בהן כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות מתוך הנחת מוצא כי בעל הסמכות יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצידו בקיום חובותיו הסטאטוטוריות תיגרום נזק.

בהקשרם הקונקרטי של ארועי הצפה שגרמו לנזקים אף נקבע כי בהנתן חובת הזהירות הברורה שנגזרת מהוראות החוק בכל הנוגע לתיכנון, להקמה ולתחזוקה של מערכות ביוב או נקוז, ומשנגרמו ניזקי הצפה לרכושם של פרטים בשל מים שגלשו מן המערכת העירונית, ובודאי בנסיבות בהן היה ידוע מראש על בעיות במערכת הביוב או הנקוז וסביר שמדובר ברשלנות, מתקיימות הנסיבות המצדיקות את היפוך נטל השיכנוע כקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (השוו למשל לתא"מ 1012-10-09 פוגלר נ' עירית תל-אביב-יפו (10.01.2011), להלן – "עניין פוגלר").

עוד נטען כי חיבור הבניין למערכת הנקוז לא היה מצויד ב"שסתום אל חוזר" כפי שמחייבות התקנות – דבר שהיה מונע את חזרת המים ממערכת הנקוז העירונית שהתמלאה בשל הצפת "נחל אילנות". לטענת הנתבעות, כשלים אלו בהתנהלות מבוטחי התובעת הם "הסיבה בלעדיה אין" שגרמה להצפת החניון והמרתף ברחוב הצורן ועל כן דין תביעה זו להדחות.

...

הנתבעת 1 (עיריית נתניה) תשלם לתובעת סך של 149,215 ₪ בגין נזקי המבוטח מר סמי אסולין והתביעה כנגד הנתבעת 2 (מי נתניה בע"מ) בגין ראש נזק זה - נדחית.

הנתבעת 2 (מי נתניה בע"מ) תשלם לתובעת סך של 47,672 ₪ בגין נזקי המבוטח גיל פריז והתביעה כנגד הנתבעת 1 (עיריית נתניה) בגין ראש נזק זה - נדחית.

בתביעת ישיר רכבים (ת.א. 14431-12-15) – הנתבעות תשלמנה לתובעת סכום כולל של 89,728 ₪ בתוספת אגרת משפט מלאה ובתוספת שכ"ט ב"כ התובעת בסכום של 18,000 ש"ח. בתביעת כלל רכבים תשלם הנתבעת (עיריית נתניה) לתובעת את הסכומים הבאים: ג.1.

זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה .ניתן הסבר מתקבל על הדעת ל"כבישת העדות", רשאי בית המשפט ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות" ( ר: י' קדמי על הראיות חלק ראשון הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת מעודכנת תשס"ד- 2003, ע"מ 441).וכך באו הדברים לכלל ביטוי בהלכה פסוקה: "הכלל החל לענייניה של עדות כבושה הנו כי ערכה ומשקלה הראייתי של זו מועטים בשל החשד המתעורר באופן טבעי באשר לאמיתותה. זאת, כל עוד אין בפי העד הסבר משכנע ומניח את הדעת לטעמים שבעטיים כבש עדותו (ראו: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.5.06); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 687 – 688 (2000); ע"פ 3625/91 אור נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.6.93) פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוין; ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 387, 399 (1987)). משך הזמן שלאחריו תיחשב עדות לכבושה אינו נקבע בהתאם לאמת מידה ברורה ונוקשה, אלא הוא נקבע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו (ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.11.07); ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.6.07); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 19.9.05) בפיסקה 13; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 363 (1993) (להלן: פרשת בארי). ... מרכז הכובד אינו מושם על משך השתיקה אלא על הסיבה בגינה בחר העד לצפון המידע שברשותו, כמו-גם על שינוי הנסיבות אשר הניעו לחשוף את המידע" ( .

בפסק דין מיום 11/10/18 בתא''מ (שלום הרצליה) 7850-09-17 איי.אי.ג'י ישראל נ' עריית רמת השרון (פורסם במאגרים משפטיים, 11/10/18) בית המשפט מבהיר כי הגם שהתובע נושא בנטל השיכנוע להוכיח את רשלנותה של הרשות המקומית בתחזוקה ובטיפול השוטפים בעץ, כאמור, הרי שלא ניתן להיתעלם מכך כי הרשות המקומית נהנית ממעמד מיוחד.

ראו האמור בתא (שלום ת"א) 71904/06 ‏ ‏לופו אריה נ' עריית תל-אביב (פורסם במאגרים משפטיים, 21/5/2009) בגדריו נקבע כי : "משהנתבעת היא הבעלים, הממונה ותופשת הנכס, הוא הצנור שהתפוצץ, ממנו נמלטו מים רבים שהביאו להצפת החניון, הרי שנטל ההוכחה עובר לנתבעת, ועליה להוכיח כי לא התרשלותה בתחזוקת הצנרת היא שגרמה להתפוצצות הצנור. על אף שהנטל על הנתבעת להוכיח העידר התרשלות מצידה בתחזוקת הצנרת ברחוב בו אירעה ההצפה, הנתבעת לא סיפקה כל ראיה באשר לפעולות שבוצעו על ידה במהלך השנים לשם שמירה על תקינות הצנרת במקום". עוד אפנה לפסק הדין בתא''מ (שלום ראשל''צ) 54908-02-16 שומרה חברה לביטוח בע''מ נ' ארמונות חן (פורסם במאגרים משפטיים, 28/01/18) בדבר העברת נטל ההוכחה מכוח הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין שעניינה "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" מקום שמדובר במים הנמלטים ממושכר וגורמים לניזקי הצפה.

טענות חברת הגינון באשר למערכת היחסים החוזית שבין מר קלינשטיין ובין הערייה אשר לטענת חברת הגינון כי במערך היחסים בין מר קלינשטיין ובין הערייה הראשון ידע על אודות הסיכון הכרוך בנזילת מים למקלט, והוא אף חתם ביום 1/2/17 על הסכם היתקשרות בגדריו אישר כי אין בדעתו לתבוע את הערייה, וכך גם חתם ביום 29/1/17 על תצהיר בגדריו אישר כי אין בכוונתו לתבוע את הערייה בגין ניזקי רכוש, יושב כי חברת הגינון מתעברת על ריב לא לה. במה דברים אמורים! אכן, אין חולק כי מר קלינשטיין חתם על הצהרה זו, אולם, התחייבות זו, ככל שזו נוגעת לנזילה שהייתה קיימת במקלט קודם תחילת מועד השכירות, כוחה יפה אך במישור יחסיו מול הערייה, ואפשר שהתחייבות זו רלבאנטית אך לנזק כתוצאה מאותה נזילה מינורית בגדר של מה בכך שהייתה קיימת במקלט קודם תחילת מועד השכירות, ואין זה סביר בעיניי כי התחייבות זו כוחה יפה ביחס להצפה מאסיבית כפי שארע בנסיבות הנדון דידן.

...

ער אני לטענה כי משמפלס המים עלה ממילא לגובה של 40-50 ס''מ, הרי אף אם הציוד היה מונח בגובה הנדרש, הנזק היה נגרם בכל מקרה, ואולם, אין בידי לקבל טיעון זה. היה על מר קליינשטיין לדאוג לכך ולוודא שמלוא הציוד שבמקלט יונח בגובה המתאים.

במאמר מוסגר יוער כי אין בידי לקבל את הטענה כי הפרת התנאי הנ''ל מפקיעה את הכיסוי הביטוחי, משל זה לא היה קיים, וכי מנורה לא הייתה אמורה לשלם את תגמולי הביטוח.

גם מיצוי זכות דיונית ראוי שייעשה בדרך ארץ, בתום לב ומתוך ראייה כוללת של התמונה הנגלית לעיני בית המשפט, וסבורני כי בנסיבות הנידון דידן, חברת הגינון כשלה בהתנהלותה הדיונית.

עניינה של התובענה, הוא פיצוי בגין ניזקי רכוש שנגרמו למשפחות חביב ובראשי (להלן: "חביב" "בראשי" ו-"המבוטחים"), בשל הצפה שנגרמה בתאריכים 23.1.15 ו-26.1.2015 בבתיהם שברח' פרץ ברנשטיין 54 ו-56 בירושלים, בעקבות סתימה בקוו הביוב.

התובעת מדגישה, כי אפילו היה הנטל על התובעת להוכיח שאירועי ההצפה נגרמו עקב רשלנותה של הנתבעת, וחוסר זהירותה בנגוד לסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין או הפרת חובות שבחוק הקבועות בפקודת הנזיקין ובחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 וסעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין, התובעת עמדה בנטל זה, והנתבעת אחראית לפצות ולשפות את התובעת על כל נזקיה והוצאותיה בגין ארוע ההצפה באופן ישיר או מכוח אחריותה השילוחית למעשי עובדיה; או מכוח חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981; או מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

...

בהינתן האמור לעיל, ומאחר שדחיתי את טענות הנתבעת בעניין חיבור המבוטחים למערכת, אני דוחה את טענת הגיחון הנוגעת להיעדר חוות דעת של מומחה מטעם התובעת.

אשר על כן אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה, כי החיבור הפרטי ככל שהיה כזה, גרם לאירוע, כי אין בטענה לחיבור לא תקני כדי לגרוע מאחריות הנתבעת, והיא חבה במלוא הנזקים בהתאם לתובענה.

סוף דבר נוכח הקביעות לעיל, לפיהן הגיחון אחראית לנזקי ההצפות, התביעה מתקבלת.

העובדות וטענות הצדדים התובעת הגישה תביעה כספית בסך 234,264 ₪ בגין ניזקי רכוש אשר לטענתה נגרמו לעסקה בגין הצפות.

לטענת הנתבעת, ביום המקרה היה מזג אויר סוער מאוד והצפות נרחבות, המים אשר זרמו בתוואי הוואדי נחסמו ע"י חומת האבן המקיפה את בית התובע ובכך גרמו הצפה.

למרות האמור, מאחר ומהראיות עולה כי קיימת התרשלות מסוימת של הרשות המקומית, בין באי אכיפה, בין בכך כי לא טופלה בעיית הנקוז ומאחר ואין חולק כי היתה הצפה באותה קומה ונגרמו נזקים, אם כי לא הוכחו נזקים בהקף הנטען כלל וכלל, תיתקבל התביעה בחלקה.

...

דיון לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, שמעתי את העדים והתרשמתי ישירות וכן בחנתי את סיכומי באי כוח הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה בלבד.

מאחר ומהראיות עולה כי קיים סיכון להצפות ולא שוכנעתי כי הרשות עשתה די כדי למנוע אותן הצפות חוזרות או לאכוף את השימוש החורג או את הבניה החורגת אשר גרמה להצפות ומטעם זה בלבד, תתקבל התביעה, כאמור, באופן חלקי בלבד.

לסיכום, במכלול השיקולים, לסילוק סופי מלא ומוחלט של התביעה, תשלם הנתבעת לתובעת סך 15,000 ₪ בתוספת הוצאות המשפט בסך 3,500 ₪.