תביעת נזקי רכב: מחלוקת כיסוי ביטוחי בין מבוטח לחברת ביטוח

לפני תביעה לתשלום נזקים שנגרמו לרכב התובע בארוע תאונתי מיום 2.8.2018.

כאמור, אין מחלוקת כי רכב התובע עמד בחניה.

לטענת ב"כ הנתבעת 3, עפ"י חוק חוזה ביטוח, לצורך מתן כסוי בטוחי יש צורך בשיתוף פעולה בין המבוטח ובין חברת הביטוח.

כאשר, עדיין, על פי האמור בסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, הזכות של המבטחת הנה להפחתה בהתאם לנזק שניגרם לה. לכן, על המבטחת "להוכיח את שיעור התגמול שהיה נחסך" (ר': ת"א (שלום פ"ת) 2289/05 סימבול נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מיום 22.2.07)) דהיינו, מבטח זכאי לפטור מחבות ביטוחית כלפי צד שלישי או בהפחתת החבות, אך לאחר שיוכיח כי ככל שהמבוטח היה משתף עימו פעולה, היה פטור מתגמולי ביטוח או חייב בתגמולי ביטוח מופחתים.

...

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, ועיינתי בכל החומר שהובא בפני, לרבות תמונות הנזקים, ולאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

באשר לבקשת הנתבעת 3 למחקה מכתב התביעה לאחר שהנתבע 1 סירב כי ב"כ הנתבעת 3 ייצגו בהליך, לא מצאתי להעתר לבקשה.

לאור כל האמור, מצאתי לחייב הנתבעים, באמצעות הנתבעת 3 , לשלם לתובע סך של 10,598 ₪ , בצירוף אגרת המשפט בסך 758 ₪, שכר העדים כפי שנפסק , ושכר טרחת עו"ד בסך 2,000 ₪.

דיון והכרעה חבותה של מבטח כלפי צד ג' בטענת העידר כסוי בטוחי סוגיית היריבות הישירה בין חברה מבטחת לבין צד ג' נידונה ברע"א 4395/14 מרדכי כהן נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ, וכך נקבע לאמור: "כאמור בסעיף 68, החוק מקנה לצד שלישי זכות תביעה ישירה נגד מבטח האחריות, ויוצר אפוא יריבות ישירה בין הצד השלישי לבין המבטח. הקניית הזכות לניזוק לתבוע את המבטחת, אף שלא כרת עימה חוזה, נועדה להבטיח שמי שסבל נזק אכן יזכה בפצוי; התשלום הישיר לניזוק מפשט את ההליך וחוסך הוצאות (ראו ש' ולר חוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 כרך ב 361, 421 (2007)). עם זאת, הוראת הסעיף מקנה למבוטח זכות להיתנגד לפצוי הניזוק על-ידי מבטחתו. זכותו של הצד השלישי לפי סעיף 68 לחוק מתקיימת "בין שני קטבים – עיקרון היריבות הישירה כלפי המבטח מזה, וזכות ההיתנגדות של המבוטח מזה" (י' אליאס דיני ביטוח (מהדורה שניה) כרך ב 1153, 1156 (2009)); אלא שאין למבוטח זכות וטו כלפי תשלומים לצד השלישי.

עם זאת אעיר בשולי הדברים, משאיננו נדרשים לסוגיה זו, כי עדיין ישנה מחלוקת בפסיקה המועטה הקיימת בעיניין זה. כך למשל, בת"א (י-ם) 14101-02-15 יצחק שילת נ' יוסף אריה בודנר (17.4.2016)), נקבע כי סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח הקובע כאמור יריבות ישירה בין צד ג' למבוטח חל גם כאשר הלה מיתנגד להפעלת הפוליסה ומתחייב לשלם בעצמו וזכות ההיתנגדות של המבוטח לתשלום הפצוי עומדת לו במהלך ההליך כל עוד טרם נתבררו והוכרעו טענות הצדדים וככל שבתום ההליך תיתקבל תביעתו של צד ג', יוכל לשלם ממקורותיו את התשלום, כאשר תגמולי הביטוח יהוו "רשת בטחון". עם זאת, הגישה הרווחת היא כי אין לחייב את החברה המבטחת מקום בו קמה היתנגדות והשאלה היא משמעות אי היתנגדות אקטיבית.

כך או כך, בהתאם לעמדות השונות שהובעו בפסיקה, דומה כי ככלל (אם כי ישנם חריגים) – עת מדובר בתובעות שהן חברותה עוסקות בממכר או בהשכרת רכבים, "יש מקום לסברה כי עלות תיקון הרכבים בפועל נמוכה יותר מזו המצוינת בחוות דעת השמאי מטעמן, וזאת לאור מעמדן המיוחד הנובע מגודלן ומפריסת העסקים הנרחבת שלהן. במקרים כאלו, עליהן להוכיח את עלות התיקון של רכביהן כפי שהתבצע בפועל....ואולם בנגוד לחברות ההשכרה /ליסינג, במקרה של תובע פרטי ההנחה הבסיסית היא כי הוא מתקן את רכבו בגובה חוות דעת שמאי, למעט נסיבות המלמדות על מסקנות אחריות בחומר הראיות...אף אני הבעתי דעתי כי הראציונאל העולה מפסק הדין בעיניין אוטו שי נכון גם למקרה של אדם פרטי, לאור העיקרון של הוכחת הנזק בשים לב לכך שהרכב תוקן (תא"מ (נת') 10739-03-15 לואי עזבה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ). באותו עניין שנידון בפניי, התובע לא צרף קבלה ולא הבהיר הסיבה לאי צירופה. בכך עלה חשש לחוסר התאמה בין סכום השמאות לסכום התיקון בפועל...חוות דעת שמאית כראיה מלמדת על הנזק שניגרם לתובע בעקבות התאונה. כאשר הרכב תוקן ללא עלות או בעלות פחותה, הטענה המועלית היא שהמזיק ישלם מעבר לנזק שניגרם והוכח. אולם, כאשר ניתן על ידי התובע הסבר לאי צירוף האסמכתא לתיקון בפועל, ובשים לב לכך שמוגשת חוות דעת על ידי המומחה, אני סבורה כי נכון לשקול כל מקרה לנסיבותיו אם התובע עמד בנטל הראייתי להוכחת הנזק. זו המסקנה הנלמדת גם מסקירת פסיקת בתי המשפט בעקבות הילכת אוטו שי בנסיבות של תובע פרטי" (תא"מ (נת') 19309-07-16 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' משה מנחם גורה (6.6.2018)) - עת בעיניין המצוטט דלעיל הנתבעת לא סתרה את גרסת התובע (הוא הנתבע באותו המקרה שהגיש הודעת צד ג' נגד חברת הביטוח מנורה) לעניין העידר קבלה ולעניין עלות התיקון לעומת הערכת השמאי – לא זה המצב בעניינינו.

...

סיכומו של דבר תשלום תגמולי ביטוח לצד שלישי מותנה במספר תנאים.

עם זאת, אני סבורה כי על הנתבעת לשאת בעלות חוות דעת שמאי ועל כן אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 550 ₪ מתוך 690 ₪ על דרך האומדנא, בשים לב לכך שמדובר בסכום נמוך שניתן לבצע אומדנא (עת ספק אם הסכום המשולם גם אם על ידי חברת השכרה או ביטוח או ליסינג עומד על פחות מסך של 400 ₪) וסכום שבוודאי יש להניח ששולם גם אם השמאי עובד עם התובעת משמדובר בשמאי חיצוני ונדרש לעבודה ספציפית בנוגע לרכב הספציפי לתת את חוות דעתו על העלויות הכרוכות גם בהוצאות משרד.

בשים לב לכך שאין מדובר בתביעה שכן הייתה אמורה לבוא לעולם והפער הניכר בין סכומה לבין הסכום שנפסק נובע מאי הוכחת שיעור הנזק כאשר האחריות לנהג נתבעת 1 נובע לא על דרך של הוכחה באופן פוזיטיבי כאחריות מלאה אלא בשל אי סתירת הגרסה עת בידי הנתבעת 2 היה לפעול יותר כדי לקבל את הגרסה של הנתבעת 1 ומשכך הוקמה אחריות ואין מדובר בחיוב הנתבעת 2 בשל פסק דין בהעדר הגנה או התייצבות של הנתבעת 1 או הוכחה פוזיטיבית כאמור, עת בסופו של יום התביעה לולא רכיב ירידת ערך הייתה נדחית בפועל, מצאתי לחייב נוכח התוצאה את הנתבעת 2 בתשלום הוצאות משפט בסך של 1300 ₪ וסך של 950 ₪ שכ"ט עו"ד. סך הכל תשלם הנתבעת 2 לתובעת סך של 4357 ₪ תוך 30 יום מהיום.

למען הנוחות, אלו הצדדים בבית משפט קמא: כאמור, המערערות כלמוביל ומנורה, הן צדדי ג' ושולחות ההודעה לצד ד' בהליך בית משפט קמא; המערערת 1 (להלן: "כלמוביל"), היא הבעלים של משאית מ.ר 2569836 (להלן: "המשאית הנגררת"); המערערת 2 (להלן: "מנורה"), היא המבטחת של המשאית הנגררת; משיבה 1 – התובעת בבית משפט קמא (להלן: "כלל"), הייתה במועדים הרלוואנטיים לתביעה המבטחת של רכב מ.ר 9837777 (להלן: "הרכב הניזוק"); חברת גרר שי, משיבה 2 – היא חברת גרירה, אשר במועדים הרלוואנטיים הייתה הבעלים של משאית גרר מ.ר 3419789 (להלן: "משאית הגרר"); הפניקס, משיבה 3 - היא המבטחת של משאית הגרר של חברת גרר שי בפוליסה מסוג "מקיף". נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת - חברת גרר שי גררה באמצעות משאית הגרר שבבעלותה משאית אחרת בה התגלתה תקלה, אשר בוטחה אצל מנורה.

לאור ההסדר, אליו כאמור לא הצטרפו המערערות, כל שנותר היה להכריע במחלוקת הכסוי הבטוחי שבין מנורה לבין גרר שי. זו נקודת הפתיחה ממנה אצא.

כפי שאין זה מתקבל על הדעת שחברת הביטוח תחזור בתביעת שבוב על מטפלת או שמרטף המסיעה את ילדי המבוטחת, בהרשאתה, מבית הספר וגורמת נזק לרכב בתאונת דרכים, ופרשנות כזו לא תעמוד במבחן השכל הישר נוכח הסתמכותה של הנהגת על קיומו של ביטוח מקיף, כך גם בעל מכון נקוי הרכב המסיע רכב למכונת הניקוי לבקשת המבוטחת ובהרשאתה, רשאי להסתמך על קיומו של ביטוח מקיף המכסה את נהיגתו, כל אימת שאכן קיים ביטוח כזה המכסה כל נהג מורשה, וזאת גם אם לא ערך בדיקה פרטנית לגבי תוכנה ותנאיה של הפוליסה עובר לנהיגה.

...

אשר לטענה כי בית משפט קמא החיל על סמך סברה בלבד את תנאי הפוליסה התקנית, דין הטענה דחייה.

" (ההדגשות אינן במקור – ש.ד) סיכומו של דבר לאור המפורט לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

אשר על כן, הערעור נדחה.

משנדחה הערעור לגופו ללא תשובה, התייתר הצורך להידרש לבקשה לסילוק על הסף מטעם משיבה 3 אשר הוגשה ביום 30.01.2023.

אכן, עיקרון חברתי זה נסוג כשמדובר בתביעות שבוב בין חברות ביטוח, וכשמדובר בהעברת כספים מחברה מבטחת אחת לחברה מבטחת שנייה, אך בשים לב למקורותיו של עיקרון התיחלוף – דיני היושר הכוללים את עיקרון תום הלב – הרי שבמקרה שלפניי היה מקום שחברת הביטוח של מר ראשד עתאמנה, הנתבעת בהליך שלפניי, תתייצב בת"ק 13506-03-17 ותסייע לנתבע שם בהגנתו, בפרט לנוכח העובדה כי התברר בדיעבד כי אין מחלוקת שלנהג ברכב הנתבעים היה כסוי בטוחי.

בחקירתו הנגדית נישאל אודות מיקום החניות ביחס לכביש ואמר (ע' 4, ש' 17): "לא הגעתי עדיין לנקודה שמתחברים לכביש. הגעתי כדי להישתלב לכביש אבל עדיין לא הגעתי לכביש ולא הפרעתי לתנועה שבכביש". הוא עומת עם העובדה שגירסתו אינה מסתדרת עם העובדה שברכב התובעת נימצאו סימני מעיכה ולא רק שריטות (ע' 4, ש' 4), וכשנשאל האם דיווח על התאונה לחברת הביטוח שלו, השיב (ע' 5, ש' 1): "סיכמנו ביחד שכל אחד יתקן את הרכב שלו, סה"כ כנף. הלכתי תיקנתי ב – 400 ₪ וזהו. בשביל מה לעדכן את חברת הביטוח ואח"כ אין לך פרמיות? אבא שלי היה צריך לדיווח, אני נהגתי ברכב שלו". לאחר ששבתי ובחנתי את עדויות הנהגים, ועיינתי בתמונות הנזק, מצאתי לנכון להעדיף את גרסת הנהג ברכב התובעת.

...

על כן, אני דוחה את הטענה המקדמית של הנתבעת.

על כן, אני קובע כי הנהג ברכב הנתבעים אחראי לתאונה.

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת במלואה.

אין מחלוקת בשאלת האחריות והנזק בעקבות התאונה, אך יש חולק באשר לכסוי הבטוחי במערכת היחסים בין הנתבע לבין צד ג'.

רקע ועיקר טענות הצדדים: התובעת 1 היא חברת ביטוח, אשר ביטחה בתקופה הרלוואנטית את רכב התובע 2 מ.ר. 212-77-401 (להלן: "רכב התובעים"), שניזוק עקב תאונת דרכים מיום 03/06/2020 עם רכב הנתבע, מ.ר. 78-098-66 (להלן: "רכב הנתבע").

חברת הביטוח הכחישה גם את הנזקים הנטענים בכתב התביעה והקשר הסיבתי בין התאונה לבין אותם נזקים.

ביהמ"ש יכריע במחלוקת בין המבוטח לחברת הביטוח (צד ג') לאחר חקירה קצרה של נהג הנתבע וסיכומים קצרים בכתב".

...

זה המקום לציין כי בהתאם להודעת ב"כ הנתבע מיום 18/09/2022 אליה צורפה אסמכתא מטעם משרד התחבורה, עולה כי אין זו הפעם הראשונה שרשיונו של הנהג ברכב הנתבע מותלה, וכי בעבר הותלה רישונו של אותו נהג ואף זומן והשתתף בקורסים לרענון בעקבות צבירת נקודות עקב ביצוע עבירות תנועה, כך שהנהג מודע להשלכות ביצוע עבירות תנועה על תוקפו של רישיון הנהיגה ועובדה זו תומכת במסקנה כי הנתבע לא הצליח לסתור חזקת המסירה.

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה העיקרית ומחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 25,082 בצירוף אגרת ביהמ"ש (מחצית ראשונה ושניה) ושכ"ט עו"ד בסך של 4,388 ₪ ושכר העדה בסך של 400 ₪.

אני דוחה את ההודעה לצד ג'.