לטענתו, אין מחלוקת על עצם היתרחשות התאונה משהדבר מתועד בצורה מסודרת במסמכים הרפואיים ואף המעסיק מר ישראלי עצמו הודה כי קיבל טלפון ועדכון מיד עם היתרחשות התאונה.
ככל שאין מדובר בתאונת דרכים הצביע התובע על אחריותה של הנתבעת 1, אשר מתשובותיו של העד מטעמה עלה כי היא אינה מקיימת את אחריותה כמעסיקה האחראית על בטיחות עובדיה ואינה מקיימת את אחריותה כבעלים של משאית, ואי ידיעת העד ביחס למועדי הטיפול במשאית מלמדת על זילזול בטיפול בה.
טענות הנתבעות 1-2
בכתב ההגנה מטעמן, הנתבעות 1-2 (להלן – "הנתבעות" או "סופה לוגיסטיקה", לפי העניין) הכחישו את טענות התובע, ובכלל זה את עצם קרות התאונה, את נסיבותיה, את הנזקים שלטענת התובע נגרמו לו ואת הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה הנטענת.
טענות הנתבעת 3
בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3 (להלן – "מנורה ביטוח"), הכחישה זו את קרות ארוע התאונה הנטען או נסיבות התרחשותו, וטענה כי ככל שארע אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד.
מנורה ביטוח גם הכחישה את נזקיו הנטענים של התובע ואת הקשר הסיבתי בינם לבין הארוע מושא התביעה, למעט את העובדה כי הארוע הוכר כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי.
דיון והכרעה
כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה נסיבות התרחשותה של התאונה – קרי נסיבות נפילתו של התובע מהמשאית, בשאלה האם נסיבות אלו עונות על הגדרת תאונת דרכים כמובנה בחוק הפלת"ד, וככל שלא – מהן ההשלכות שיש לכך על המשך נהולה של התביעה בעילה הנזיקית כנגד הנתבעות 1-2.
האם נסיבות התאונה כפי שהוכחו עונות על הגדרת "תאונת דרכים" כמובנה בחוק הפלת"ד?
ס' 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כדלקמן:
"'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי;
...
בנסיבות אלו, משלא נטען בכתב התביעה לקיומו של מפגע אחר במשאית, ומשהטענה היחידה שכן הועלתה שם התבררה כלא נכונה, הרי שממילא לא יכולה התביעה להוסיף ולהתברר במישור החבות הנזיקית של הנתבעות 1-2 על יסוד גרסה שהתבררה כבלתי נכונה, או על יסוד טענות עובדתיות או משפטיות שלא הועלו בכתבי הטענות.
ברקע הדברים אף אוסיף ואציין כי בשים לב לכך שגרסת התובע התבררה כבלתי נכונה ביחס לנתונים מהותיים המצויים בליבתו של התיק (טענה להטייתה של הרמפה), ובהתחשב בכך שעסקינן בעדותו של בעל דין יחיד בהליך אזרחי, דומני כי די גם בכך בלבד כדי להוביל לדחיית התביעה בנסיבות, ואין לי אלא להפנות לפסק הדין בע"א 765/18 חיון נ' חיון (01.05.2019) )להלן – "עניין חיון"), שם נקבע כי:
"סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו הייתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות...
סיכום
לאור כל האמור התביעה נדחית.
