לטענת התובע, ביום הארוע ועת נסע בנו, מר סעיד סרחאן, ברכב מידגם טויוטה מ.ר.
24-265-61 (להלן "רכב התובע") בכביש מס' 89 מכיוון תחנת הדלק פז לכיוון הכפר חורפיש וטרם הגעתו לכיכר הראשונה מהצד המזרחי של הכפר, יצא באופן פיתאומי רכב הנתבע מידגם סקודה מ.ר. 29-697-10 (להלן "רכב הנתבע") ופנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לרכב התובע, חסם דרך נסיעתו, וגרם להיתנגשות כתוצאה ממנה נהדף רכב התובע שמאלה לעבר אוטובוס שחנה בצד הנגדי ונגרם לו אובדן גמור.
לכתב התביעה צורף כתב אישום שהוגש נגד הנתבע בעקבות התאונה וכלל את סעיפי האישום הבאים: נהיגה בחוסר זהירות; אי מתן זכות קדימה לרכב הנע בכבישים, ביציאה מחצרים; היתנהגות הגורמת נזק; ופקיעת רישיון נהיגה עד 6 חודשים.
ודוק, בפסיקה נקבע כי אין הוראת סעיף 42א חוסמת את דרכו של מורשע להעלות טענת אשם תורם מצד מי מבעלי הדין בהליך האזרחי (ראו: ע"א 8684/11 אלקיים נ' עיזבון המנוח ניב יבור, פיסקה 34 והאסמכתאות שם (25.6.2014)),
מן הכלל אל הפרט - בעניינינו אין חולק כי הוגש כתב אישום נגד הנתבע בעקבות תאונת דרכים וכי היתנהל נגדו תיק תעבורה בבית משפט לתעבורה בעכו במסגרת ת"ד 3657-01-17.
...
ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי יש לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבע בהוצאות משפט.
בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע אגרת בית משפט בסך 1,247 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,500 ₪.
ההודעה לצד ג' נדחית בזאת.
לאור נסיבות המקרה ולפנים משורת הדין, החלטתי שלא לפסוק הוצאות לצד ג'.
